אחר שלמדנו (בהלכה ב) שגברים חייבים מן הדין לכסות את ראשם בשעת התפילה ובשעת הזכרת פסוקים וברכות, יש מקום לברר האם גם נשים חייבות בזה. כלומר, האם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת שהן נכנסות לבית הכנסת או כשהן מזכירות שם שמיים בפסוקים או בברכות. וכן האם נשים נשואות שנמצאות בחדרן בלא כיסוי ראש ורוצות לברך – צריכות לכסות את ראשן.
ב'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג), נפסק להלכה שאסור להוציא אזכרה מהפה בראש מגולה, וכן אסור להיכנס לבית כנסת בגילוי הראש. ולכאורה נראה שאין חילוק בין גברים לנשים. ואכן ישנם פוסקים שסוברים שגם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת שהן מזכירות שם שמיים, ובעת שהן נכנסות לבית הכנסת, וכן נהגו במקצת מארצות המזרח (ישכיל עבדי ח"ז עמ' רפט).
אולם למעשה המנהג הרווח, שנשים נשואות שרוצות לברך בחדרן, ובחורות שהולכות לבית הכנסת, אינן מכסות את ראשן. והטעם לכך, שהואיל ולא מצינו מנהג חסידות שבחורות יחבשו כיפה במשך כל היום, משמע שאין הכיפה נחשבת לגביהן ביטוי ליראת שמיים, וממילא אין עליהן חיוב לחבוש כיפה בתפילה ובשעת הזכרת שם ה'. ואולי זה מפני שלנשים ישנה יראת שמיים טבעית, שאינה זקוקה לסיוע ולסימנים חיצוניים. ואולי, מנהג הכיפה נוסד כהמשך למצוות התפילין, שנועדה להפגין את הנאמנות לתורה ולמצוות בעת שהגברים יוצאים לעבודתם, ומעת שהחלו להדר בקדושת התפילין שלא ללכת עמהן כל היום, הקפידו לחבוש כיפה כאות ותחליף לכך. אולם נשים שהיו בבית, לא הוצרכו לכך. וכיום שנשים יוצאות מביתן לעסוק ביישובו של עולם, ההקפדה על דיני צניעות היא שמבטאת את יראת השמיים באופן יותר גדול ונעלה מהכיפה (פנה"ל תפילת נשים י, ו).[4]
