הסתפקו חכמים אם דיני שביעית חלים בתוך בית, והכוונה לבתים שרצפתם אדמה, כפי שהיה מקובל עד לפני כמה דורות, והיה אפשר לשתול בהם שיחים ולזרוע זרעים. השאלה האם מצוות שביעית חלה על כל הארץ, ובכלל זה גם על המקום שבתוך הבית, וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". או שהמצווה חלה דווקא בשדה, היינו תחת כיפת השמים, שנאמר (שם, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע", וממילא איסורי שביעית אינם חלים בתוך הבית (ירושלמי ערלה א, ב).
אבל אם העמידו בתוך הבית עציצים שאין בהם נקב, אין עליהם דין שביעית. כי בנוסף לכך שהם גדלים בבית ולא בשדה הם גם מנותקים מהארץ, והרי הם מופרדים לגמרי מהמקום שחלים עליו דיני השמיטה.
ויש אומרים שכך הדין גם לגבי עציצים שמגדלים בחממות, שאם אין להם נקב, אין חלים עליהם דיני שביעית, מפני שאין זה משנה ממה הבית עשוי, מאבנים, עצים או יריעות פלסטיק. ונראה יותר כדעת הסוברים שדין החממה כשדה ולא כבית, הואיל והחממה נועדה לגידול ירקות והבית לא. ואע"פ כן, כיוון שיסוד דין שביעית בזמן הזה מדברי חכמים, וגם גידול בעציץ שאינו נקוב מדברי חכמים, בשעת הדחק, הרוצים להקל רשאים לגדל ירקות בחממות על גבי מצע מנותק.
וצריך שגובה החממה יהיה לפחות עשרה טפחים (76 ס"מ), ורוחבה לפחות 4 אמות (כ-182 ס"מ). ולדעת רבים, כדי שהחממה תוגדר כבית, צריך שיהיה לה רוב מחיצות.
בפועל, המגדלים ירקות בחממות בשביעית נוהגים לשתול בעציצים שיש בהם נקב כדי לנקז מהם את המים המיותרים, וכדי שיחשבו כדין עציץ שאינו נקוב, מניחים את העציצים הנקובים על יריעת פלסטיק עבה ששום שורש אינו יכול לחדור דרכה, ובכך הם מנותקים מהקרקע ונחשבים כעציצים שאינם נקובים.[13]
גידולי מים (הידרופניקה), היינו צמחים שמגדלים במים שמועשרים בדשנים כימיים. יש מחמירים (עיין הר צבי לא; מהרי"ל דיסקין כז, א). ויש מקילים, הואיל ואין זה דרך גידול בעפר (נחפה בכסף יו"ד ה; מאמ"ר ד, ט). ובתוך חממה פשוט שאפשר להקל. ועיין להלן ג, 8, בדין פטריות.
