השעות שדיברו בהן חכמים הן שעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא ‘שעה-זמנית’. בקיץ שהימים ארוכים – השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים – השעות קצרות.
השאלה, מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה’מגן-אברהם’, שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ’עמוד-השחר’ ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר”א, החישוב הוא לפי השעות בהן השמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה. וזוהי משמעות שני הזמנים שמופיעים בלוחות. הזמן המוקדם הוא לפי ‘מגן-אברהם’, שמתחיל את חשבון השעות מ’עמוד-השחר’, והזמן המאוחר הוא לפי הגר”א, שמתחיל את חשבון השעות מ’הנץ-החמה’ (פ”ה תפילה יא, 13-14).
למעשה, דעת רוב הפוסקים כדעת הגר”א, בנוסף לכך, כיוון שזמן התפילה הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המיקל, ולכן מחשבים את סוף זמן תפילת שחרית לפי חשבון הגר”א.[3]
[3]. וכן בסוף זמן אכילת חמץ הולכים לפי הגר”א, מפני שחכמים הם שקבעו שאסור לאכול חמץ אחר ארבע שעות, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. אמנם, כאשר מדובר על מצווה שיש לה זמן מהתורה, כמצוות קריאת שמע שגברים חייבים בה, וזמנה עד סוף שלוש שעות של היום, נכון להחמיר ולקוראה עד סוף שלוש שעות לפי שיטת ה’מגן- אברהם’, על פי הכלל: “ספק דאורייתא לחומרא”.
