ו – הכריעות בתפילה

פורסם בקטגוריה פרק יז - תפילת עמידה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-17-06/

בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה, כשיפסע לאחריו שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בשתי ברכות אלו, שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (ע' שו"ע קא, א; מ"ב ג). ואם בא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו צדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, רשאי לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב)[3].

יכרע כשיאמר "ברוך אתה", ויזקוף כשיאמר ה'. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. על הכריעה שבסיום התפילה עיין בהמשך הלכה יג).

הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו (שו"ע קיג, ה). ויכרע במהירות, להראות את השתוקקותו לכרוע לפני ה' יתברך, וכשיזדקף – יזדקף לאט, כמי שמעוניין להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו).

שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" יכרע בברכיו, וכשיאמר "אתה" ישחה עד שיתפוקקו החוליות. ובמודים, שאין אומרים בתחילה "ברוך", ישחה מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; וע' קצוש"ע יח, א).

והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה יכפוף את גופו (בלא לכרוע בברכיו) ואח"כ את ראשו, וכן כשהוא מזדקף, בתחילה יזקוף את גופו ואח"כ את ראשו (כה"ח קיג, כא).


[3]. בברכות לד, ב, מבואר, שהכורע בהודאה שבהלל ובהודאה שבברכת המזון, הרי זה מגונה. והוסיף רבינו ירוחם, שאין לכרוע ב'וכל קומה לפניך תשתחווה', ותר"י הוסיפו שאין לכרוע ב'לך לבדך אנחנו מודים' שבנשמת כל חי. וכן פסק בשו"ע קיג, ג. ולגבי כריעה ב'ברכו' נחלקו המנהגים. ושורש העניין תלוי בטעם גינוי הכריעה במקומות שנזכרו. אם הטעם מפני שקבע לעצמו כריעה במקום שלא תקנו חכמים, אזי אסור לכרוע בדרך קבע ב'ברכו'. וכ"כ באור לציון ח"ב ה, יג, ובשארית יוסף ח"ב ע' קו, וכן מנהג רבנים ספרדים. אמנם בקרב ציבור הספרדים, רבים נוהגים לכרוע. אבל אם הטעם הוא מפני שהכורע בלשון 'הודאה' מראה שטעה בהבנתה, שהוא חושב שהיא לשון השתחוואה, והיא לשון תודה, אזי אם כורע במקום אחר כדי לקבל מלכותו, אין בזה פגם, ואפשר לכרוע בקביעות ב"ברכו". וכ"כ בשו"ע הרב קיג, ג, וכן נוהגים אשכנזים. ובבאו"ה הביא סמך לזה. וכיוון שאצלנו מתפללים בני כל העדות ביחד, כדי שלא להרבות בחילוקי מנהגים, ראוי שכולם יכרעו מעט ב'ברכו', שכך נהגו רוב ישראל, ובזה משמרים במידה מסוימת את מנהג ההשתחוואה, ומאידך אין כאן הוספת כריעה על מה שתקנו חכמים, שהרי אין זו כריעה גמורה שצריכה להיות עד שיתפוקקו החוליות שבשדרה.

פורסם בקטגוריה פרק יז - תפילת עמידה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן