כאשר פורים חל בערב שבת, נוהגים לכתחילה להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, משום כבוד השבת. ומי שלא הספיק להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, ישתדל להתחיל אותה לפחות שלוש שעות לפני השקיעה. בדיעבד, אפשר להתחיל בה אחרי זמן זה, ולסיימה עד שקיעת החמה, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בסעודת ליל שבת בתאבון.
ויש עוד מנהג, לחבר את סעודת פורים עם סעודת ליל שבת. ויש שנוהגים בו לכתחילה, ויש אומרים שאין לעשותו אלא בדיעבד. וכך הוא המנהג: מתפללים תפילת מנחה לפני הסעודה, ומתחילים בסעודה ביום פורים, וכחצי שעה לפני השקיעה מקבלים את השבת בהדלקת נרות השבת, ופורסים מפה על הלחם, ומקדשים על היין קידוש של שבת. וכיוון שכבר ברכו על היין בסעודת פורים, מדלגים בקידוש על ברכת 'בורא פרי הגפן'. לאחר הקידוש ממשיכים בסעודה, ואוכלים כביצה פת, ולכל הפחות כזית, לשם סעודת שבת. ובסיום הסעודה אומרים בברכת המזון 'רצה והחליצנו', ו'על הנסים' מוסיפים בתוך 'הרחמן' שבסוף ברכת המזון. ואחר הסעודה מתפללים ערבית.[18]
מנהג פריסת המפה מקורו בפסחים ק, א, ומבואר בשו"ע רעא, ד. והמאירי נהג כך לכתחילה בפורים שחל בערב שבת (מאירי כתובות ז, א). ובכה"ח רעא, כב, כתב עפ"י האר"י שאינו לכתחילה, כי צריך לקדש אחר תפילת ערבית. ולעניין 'על הנסים', לדעת המאירי ומ"א תרצה, ט, יאמר גם 'רצה' וגם 'על הנסים' במקומם. ובמ"ב טו, כתב עפ"י ח"א שלא יאמר 'על הנסים'. וכתבתי שיאמר 'על הנסים' בהרחמן, ששם אינו מעכב.
