ח – חובת עניית אמן

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-12-08/

השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו אמן (שו"ע רטו, ב). ואפילו אם לא שמע את כל הברכה אלא רק את סופה, חייב לענות אמן (ח"א, מ"ב רטו, ו). ואם לא שמע את הברכה אבל הוא יודע על איזו ברכה מדובר, והבין מתנועות השפתיים של המברך שהוא סיים את הברכה, רשאי לענות אחריו אמן אבל אינו חייב (באו"ה שם, רמ"א קכד, ח, ובא"ח).

אסור לענות אמן אחר מי שמברך ברכה לבטלה (שו"ע רטו, ד). אבל מי ששמע ברכה ממי שמברך על פי מנהגו, למרות שהשומע אינו נוהג לומר ברכה זו, חייב לענות עליה אמן, הואיל וזה שבירך עשה כדין על פי מנהגו. למשל, מי שאינו נוהג לברך על ההלל בראש חודש, צריך לענות אמן אחר מי שנוהג לברך.[7]

השומע ברכה מקטן שהגיע לגיל חינוך לברכות, היינו שהוא מבין את משמעות הברכה ויודע לומר אותה כראוי – חייב לענות אחריו אמן (שו"ע רטו, ג). בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ואם קטן שעוד לא הגיע לכך מברך – אין עונים אחריו אמן, אבל משבחים אותו שבירך יפה, כדי להרגילו לברך.

כאשר מלמדים קטן לברך, מרגילים אותו לומר את נוסח הברכה עם שם השם, ואין בזה איסור ברכה לבטלה, הואיל והוא עושה זאת לצורך לימוד. אבל אין עונים אמן על ברכה שנועדה לצורך תרגול (שו"ע רטו, ג).

השומע גוי שמברך ברכה במקום שראוי לאומרה, כגון לפני אכילה או אחריה, ראוי לשומע לענות אחריו אמן, שכן כוונתו לשמיים. ואם יש חשש שהוא מכוון לעבודה זרה, למרות שהוא אומר את הברכה בנוסח שלנו, אין לענות אחריו אמן (שו"ע ורמ"א רטו, ב, מ"ב יב). ועיין לעיל פרק א, הלכה ט, במצוות עניית אמן וגודל מעלתה.


[7]. עיין בפניני הלכה זמנים א, יב, שמנהג הספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך על ההלל בר"ח, וכדעת רש"י ורמב"ם. ומנהג אשכנזים ורוב יוצאי צפון אפריקה, לברך כדעת רוב הראשונים. וכתב ביבי"א ח"א כט, ט, שאין לספרדי לענות אמן על ברכה זו. אבל שמעתי מהרב אליהו שאין להחשיב ברכה זו לבטלה, הואיל וכך המברך צריך לעשות לפי מנהגו, וממילא השומע צריך לענות אמן. וכ"כ בהליכות שלמה ד, יט, ברכ"ה ח"א ו, יב. וכן מבואר בברכ"י קצו, ד, והר צבי א, לח.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן