ג – שמיטת חובות

פורסם בקטגוריה א - מצוות השביעית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/16-01-03/

כהמשך לשמיטת הפירות במשך שנת השמיטה, נצטווינו לשמוט בסוף השנה את החובות שאחינו בני ישראל חייבים לנו. שנאמר (דברים טו, א-ב): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".

שמיטת כספים דומה במידה מסוימת למצוות החזרת השדות לבעליהן ביובל (להלן ט, ה). וכן להלכה, מצוות השביעית ומצוות היובל תלויות זו בזו, וכאשר מצוות היובל בטלה גם מצוות השביעית בטלה (גיטין לו, א).

מצווה זו מתפשטת לחוץ לארץ, שמתוך שביתת הארץ והשמטת הפירות בארץ ישראל, נמשכת המצווה לשמוט את החובות גם בחוץ לארץ. שנאמר: "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'", קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).

הזהירה התורה שלא להימנע מלהלוות כסף לאנשים נאמנים לקראת שנת השמיטה. שהואיל והם אנשים שרגילים להחזיר את חובם בזמן, אין לחשוש יתר על המידה שמא לא יצליחו להחזיר את ההלוואה בזמנה והיא תישמט. שנאמר (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

ויש לדעת שעיקר החובות שדיברה בהם התורה, הם חובות קטנים לזמן קצר שאנשים לקחו כדי לקנות מזון. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום, ומגמתה לעזור לאדם בשעת דוחקו. שכן קורה שאנשים שעובדים לפרנסתם נותרים לעיתים ללא כסף, מפני שלא סיימו את עבודתם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם או מפני שעדיין לא שילמו להם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו העניים שצוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם. וצוותה התורה להלוות להם כדי מחסורם. אלא שתמיד ישנם לווים מעטים שמצבם נותר דחוק עד שאין בכוחם לשלם את חובם, וצוותה התורה, שבסוף שנת השמיטה יוותרו להם המלווים על חובם. אמנם, אם יהיה ביכולתם של הלווים, מצווה שיחזירו את חובם (להלן ו, ב-ג).

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, עד שההפסד למלווים היה גדול מדי, מעל ומעבר למה שהתכוונה התורה. וכדי שיוכלו להמשיך להלוות בלא דאגה מהפסדים גדולים מדי, תיקן הלל הזקן פרוזבול, שעל ידו ההלוואות נשארו בתוקף גם לאחר השמיטה (כמבואר להלן ו, ה).

פורסם בקטגוריה א - מצוות השביעית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן