אחר כל מה שלמדנו, יש מקום לשאול, מדוע לא השתמשו בהיתר זה בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני, בהן התקשו ישראל מאוד לשמור את השביעית. כי בנוסף לקושי הגדול של כל חקלאי להתקיים תוך שהוא שובת ממלאכת שדהו שנה שלימה, גם הרומאים הטילו על ישראל מיסים כבדים, שאותם היו צריכים לשלם גם בשנה השביעית.
על הימים שבהם היו ישראל חייבים בשביעית מהתורה אין לשאול, שכן ברור שאין מקום לחפש דרכים להשתמט ממצוות התורה, ובמיוחד שהתורה עצמה הבטיחה שבזכות קיום המצווה ישראל יתקיימו על אדמתם בברכה, ואם חס ושלום יבטלו את השמיטה, יגלו מעל אדמתם. גם על ימי בית המקדש השני שבו היו חייבים מדברי חכמים אין לשאול, הואיל ועל ימים אלו ממש תקנו חכמים לקיים את השביעית, מתוך תקווה שיישובם יתבסס עד שיחזרו כל הגלויות למקומן ותחזור השביעית לחול מהתורה. אבל על הימים שלאחר החורבן יש לשאול.
תשובה ראשונה, אכן רבי יהודה הנשיא, ראש חכמי ישראל, רצה לבטל לגמרי את מצוות השביעית. אלא שלשם החלטה שכזו הוא נצרך להסכמת כל חכמי דורו, וכיוון שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים לכך, התעכב מלהוציא את מחשבתו אל הפועל (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א; לעיל ה, ה).
עוד ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים והגויים שחיו בארץ ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא היתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר היהודי מאדמתו.
עוד צריך לומר, שבזמן חכמים לא היה ספק אימתי חלה השביעית, ולכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ולכן לא ניסו להפקיע את עצמם מהמצווה. אבל מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, יש סוברים שאין חובה לשמור שביעית, ואף התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, כך שגם בלא מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק, על אחת כמה וכמה בתוספת מכירה (עי' מבוא לשבה"א יד).
עוד ביאר מרן הרב קוק זצ"ל, שבזמן שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, היתה גזירה על ישראל שלא יעבדו גם בשדות של גויים, משום מראית עין, ושמא יבואו מתוך כך לעבוד בשדות ישראל. אבל לאחר שרוב הקרקעות היו בידי גויים בטלה הגזירה, ושוב אין לחדש את הגזירה בלא החלטה חדשה של חכמים (שבה"א קונ"א כ). וגם כיום שרוב הקרקעות בידי ישראל, הואיל ורוב החקלאים משתמשים ב'היתר המכירה', אין מקום להחזיר את הגזירה (כרם ציון יט, גידולי ציון ד; יבי"א ח"י יו"ד מב, ו).[8]
