חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה

כפי שלמדנו, צריך להשבית את הבהמה ממלאכה בשבת, ובכלל זה, שלא תצא לרשות הרבים או לכרמלית כשמשא על גבה. כשם שמותר לאדם לצאת עם בגדיו, מפני שהם טפלים לגופו, כך מותר להוציא חמור שסובל מקור עם מרדעת שנועדה לחמם אותו. אבל שאר בהמות שאינן סובלות מקור, אסור שיצאו עם מרדעת שעליהן (שו"ע שה, ז). וכן אסור להוציא כלב בבגד העוטף את גופו, שהואיל ואין לו צורך ממשי בזה, הבגד נחשב עליו כמשא. וכשאין מוציאים אותו החוצה, מותר להלבישו בבגדים, כי אין איסור טלטול ברשות היחיד.

מותר להוציא בהמה עם תחבושת שנועדה לשמור על פצעיה שלא ינזקו, וכן עם מעטה שנועד לשמור על צמרה שלא יתלכלך. ובתנאי שהם מהודקים אליה היטב, שאין חשש שיפלו ויבואו לטלטלם ברשות הרבים או בכרמלית (שו"ע שה, ו). אסור להוציא בהמה עם מחסום שנועד למנוע ממנה לאכול בשדות אחרים, הואיל ושמירה זו אינה למענה אלא לצורך אחרים (שו"ע שה, יא).

אסור להוליך בהמה כשפעמון לצווארה מפני שהוא משמיע קול, ואסרו חכמים לעשות דברים שמשמיעים קול כעין כלי נגינה. אבל אם הפעמון פקוק ואינו מוציא קול, מותר להוליכה עמו ברשות היחיד, הואיל והוא טפל לאפסר ואינו נחשב כמשא. אבל לרשות הרבים אסור להוציאה גם כשהוא פקוק, מפני שהוא נראה כמוציאה לשוק למכירה, שכך היו רגילים להוליך בהמה למכירה (שבת נג, א; נד, ב; מ"ב שה, מב-מג).

מותר להוציא סוס ברסן וחמור באפסר, שאלו דברים שעל ידם רגילים לשומרם שילכו בתלם ולא יברחו. אבל אסור להוציא חמור ברסן, מפני שתפיסת הרסן חזקה בהרבה מהשמירה הנצרכת לחמור. זה הכלל: כל דבר שרגילים לשמור בו את הבהמה אינו נחשב משאוי, אבל דבר שיש בו שמירה מופרזת נחשב כמשאוי (שו"ע שה, א, מ"ב ח).

מותר לתת לכלב לצאת לרשות הרבים עם רצועה שבצווארו, מפני שכך דרכו לצאת, כדי שבשעת הצורך יוכלו לשומרו על ידי אחיזת הרצועה או קשירתה (שו"ע שה, ה; מ"ב יב). ואין האדם שאוחז בחבל שמחובר לרצועה שבצוואר הכלב נחשב כמטלטל אותו, מפני שהחבל טפל לגופו של הכלב. אבל צריך להקפיד לתפוס את החבל בסופו, שלא יצא מידו טפח ממנו, וכן יקפיד שהחבל שבין ידו לכלב לא ישתלשל עד לטפח הקרוב לארץ, כי באופנים אלו הוא נראה כמטלטל את החבל. ואם החבל ארוך מדי, יכול לכורכו סביב צווארו של הכלב וכך לא ישתלשל מידו (שו"ע שה, טז).

מותר לעיוור לצאת לרשות הרבים עם כלב נחייה, ואע"פ שהוא אוחז ברצועה הקשורה לכלב, אין בזה איסור, שהואיל והרצועה קשורה תמיד לכלב, היא טפלה לגופו, ואין בה טלטול (אמנם בארח"ש לא, יז, החמיר. אולם נראה להתיר כמבואר בהרחבות. וכ"כ במקווה המים ד, לט, ומנו"א ח"ג כז, מט, וחזו"ע ח"ג עמ' קכד).

מותר להוציא כלב לרשות הרבים עם דסקית המחוברת בקביעות לרצועה שבצווארו או לאוזנו, שכתוב עליה שם הבעלים של הכלב, שעל ידי כך ידעו שיש לכלב בעלים ולא יפגעו בו.[1]


[1]. בערוה"ש שה, ה, אסר להוציא כלב עם סימן שלא יהרגוהו, וראייתו מהאיסור להוציא תרנגולים עם חוטים שנועדו לסימן (שו"ע שה, יז). ובשש"כ כז, הערה לד, הביא מרשז"א סברה להתיר, שסימן זה לטובת הכלב שלא יהרגוהו. אבל אם המטרה רק כדי שלא יצטרך לשלם קנס – אסור. עוד נראה, שאם הסימן קבוע תמיד ברצועה שלצווארו, הרי הוא טפל לה ואינו נחשב משאוי, כמבואר בתוס' שבת נד, ב, 'משום', ומ"א שה, ו, וא"ר.

לרש"י ור"ן, מותר להוציא בהמה או כלב עם רצועה שנועדה לנוי בלבד, ובתנאי שמקובל לנאות את הבהמה או הכלב באופן זה. ולתוספות ורבנו ירוחם, אם אין בדבר תועלת של שמירה, אסור. ופסק הב"ח לחומרא (מ"א שה, א; מ"ב יב).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן