אסור מהתורה לחלוב בשבת פרה וכל בהמה, משום שבפעולה זו מפרידים את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת 'מפרק' והיא תולדה של מלאכת 'דש', שכשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה (שבת צה, א).
הבעיה שאם לא יחלבו את הפרות ביום השבת, ייגרם להן צער גדול, שכן כל פרה חולבת, עטיניה מניבים כמות גדולה של חלב, ואם במשך יום שלם לא ישחררו אותה מן החלב שבעטיניה, תסבול מאוד. לכן התירו חכמים לומר לגוי לחלוב את הפרה ביום השבת. ואף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות עבורנו מלאכה בשבת, כאן שמדובר בצער בעלי חיים, ביטלו חכמים את דבריהם. ואותו חלב הוא מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת רשאי היהודי לשתות את החלב או למוכרו (שו"ע שה, כ).
כשאין שם גוי, יכול היהודי לחלוב את החלב לאיבוד, כגון שיחלוב אותו על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל. מפני שרק חליבה לצורך החלב אסורה מהתורה, אבל חליבה שבה החלב הולך לאיבוד, אסורה מדברי חכמים, וכדי למנוע צער מהבהמה התירו זאת. אבל איסור תורה אי אפשר להתיר לצורך מניעת צער מבעלי חיים.[2]
כיום משק החלב השתכלל, וכל פעולת החליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה, שמהן יוצאים צינורות ובסופם גביע הנצמד לעטין ויונק את החלב. ושוב, כאשר יש שם גוי, אפשר לבקש ממנו להפעיל את המכונה ולהצמיד את הגביעים לעטינים ביום השבת, משום שלולי כן ייגרם לפרות צער. ואם אין שם גוי, נוהגים להפעיל את המכונה מערב שבת על ידי שעון שבת או מנגנוני השהייה. ובשבת, לפני שהמכונה מתחילה לפעול, מצמידים את הגביעים לעטיני הפרה, ולאחר מכן המכונה מתחילה לפעול והיא שואבת את החלב מעצמה. נמצא שהיהודי לא עשה מלאכה בידיו, שכן בשעה שהצמיד את הגביעים לעטינים המכונה עדיין לא החלה לשאוב. ואף שבהצמדת הגביעים הוא גרם למלאכה שתיעשה, מכל מקום, אין בזה איסור תורה, שמן התורה רק מעשה בידיים אסור, שנאמר (שמות כ, י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וחכמים הם שאסרו לגרום למלאכה שתיעשה. וכאן שאם לא יחלבו את הפרות ייגרם להן צער, התירו חכמים לבצע פעולת 'גרמא' האסורה מדבריהם כדי לשחרר את הפרות מהחלב המרובה שבעטיניהן, ואחר השבת יוכל היהודי ליהנות מהחלב.
כאשר צריך לחבר את הגביעים לעטינים בעת שהמכונה עובדת, אם יחלוב את החלב כדי לשומרו יעבור באיסור תורה, לכן יחלוב את החלב על הארץ כדי לאבדו, וכך המלאכה תהיה אסורה מדברי חכמים, וכדי למנוע צער מהבהמה מותר לעשותה (שש"כ כז, נ. על שאיבת חלב מאשה שסובלת מגודש עי' לעיל יא, יז; ולהלן כח, ז).
ה – טלטול חיות מחמד ובעלי חיים חולים
כפי שנלמד להלן (כג, ה), כל דבר שאין בו שימוש בשבת הרי הוא 'מוקצה' ואסור לטלטל אותו בשבת. בכלל זה גם בעלי חיים נחשבים 'מוקצה' ואסור לטלטל אותם בשבת. ובמקרה שצריך לקחתם ממקומם כדי למנוע מהם צער, התירו חכמים לאחוז בהם ולגוררם, אבל לא להרימם (שו"ע או"ח שח, לט-מ).
לכאורה כך הדין גם לגבי חיות מחמד, כחתולים וכלבים, שאסור לטלטלם, ורק כדי למנוע מהם צער, מותר לדוחפם או לגוררם, אבל לא להרימם (וכ"כ מנו"א ח"א יב, מח, ארח"ש יט, קכד).
אולם יותר נראה, שדין מוקצה קיים לגבי בעלי חיים שאין רגילים לשחק עמם, אבל חיות מחמד שבעליהן רגילים להרים אותן ולהשתעשע בהן בכל השבוע – אינן מוקצה, ומותר לנגוע בהן ולהרים אותן. וכן כלבי נחייה, אינם מוקצה בשבת. וכן פסק הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ה כב, כא) והרב אויערבאך (שלחן שלמה שח, עד). ואף שיש מחמירים, כיוון שדין מוקצה הוא מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים.[3]
דג שקפץ מן האקווריום, ואם יחזירוהו לאקווריום יש להניח שיחיה, למרות שהדג 'מוקצה' מותר להחזירו. מפני שבשעת הדחק, כשאין פתרון אחר, משום צער בעלי חיים מותר לטלטל 'מוקצה'. ואף שיש מחמירים בזה, אפשר לסמוך על המקילים (עי' שו"ע שה, יט, מ"ב ע, שש"כ כז, כח).
כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ואם ישאירוהו שם יש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו ואף הם ימותו, למרות שהוא מוקצה, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם. ואם יש שם חתול או כלב, טוב שייתן אותו לפניהם (עי' שש"כ כז, כט).
[3]. מהר"ח או"ז בסי' פ"א התיר לטלטל ציפורים מצפצפות בכלובן, כי אינן מוקצה. והביא את דברי הרא"ש שחלק עליו וסבר שכל בעלי החיים הם מוקצה. וכן דעת רוב הפוסקים. וכ"כ במ"ב שח, קמו, שש"כ כז, כז. (וכתב ביבי"א ה, כו, שבמקום צער, כגון שהחמה זורחת עליהם, אפשר לסמוך על האור זרוע). אולם דבריהם נאמרו לגבי ציפורים, שלא נהגו להרבות בטלטולן, ולא על חיות מחמד שאנשים רגילים כיום לגדל לצורך שעשועים, ורגילים להרים אותן בכל ימות השבוע. וכ"כ אג"מ או"ח ח"ד סו"ס טז, שציפורים מוקצה, אבל לגבי חיות מחמד כתב בקיצור באו"ח ח"ה כב, כא, שאינן מוקצה. וכך דעת רשז"א בשלחן שלמה שח, עד. ויש מחמירים (מנו"א ח"א יב, מח; ארח"ש יט, קכד). וכפי שכתבתי למעלה הלכה כדעת המקילים. וכלוב ציפורים ואקווריום דגים שאין רגילים לטלטל – מוקצה. וכאשר רגילים לטלטל אותם בימות החול לשם נוי, לדעת רשז"א אינם מוקצה (שולחן שלמה שח, עד, ב).
