לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, תקנו הנביאים צומות זכר למאורעות הרעים של חורבן הבית וגלות ישראל, כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום.
ביום העשירי בחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל נבוכדנאצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז תקנו צום, מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. בתשיעי בחודש אב תקנו צום, מפני שבו נחרב בית מקדשנו. בשלישי בחודש תשרי תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו ביהודה אחר החורבן, שבהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארצו.
וכך התענו במשך כשבעים שנות גלות בבל. וכשזכו לבנות את בית המקדש השני, התעוררה שאלה, האם צריך להמשיך להתענות באותם הימים. ויען זכריה הנביא (ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". וכך במשך ימי בית המקדש השני אותם הימים נהפכו לימים טובים של ששון ושמחה.
כשנחרב בית המקדש השני, חזרה התקנה למקומה והתענו בכל ארבעת הצומות. אמנם תאריכו של צום אחד השתנה, והוא הצום שנתקן בחודש תמוז על הבקעת העיר, שבחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, ובו צמו במשך שבעים שנות גלות בבל, אבל בחורבן השני הובקעה העיר בי"ז בתמוז, ובו צמים מאז ועד היום. ואף שעצם תקנת הצומות על ידי הנביאים נקבעה על חורבן בית המקדש הראשון, ולכן אנו צמים בעשרה בטבת, שבו הטיל נבוכדנאצר מלך בבל מצור על ירושלים בחורבן הראשון. וכן מתענים בצום גדליה שבו נתבטלה שארית שלטון ישראל בתום תקופת הבית הראשון. לגבי הצום על הבקעת חומת העיר, כיוון שצער החורבן השני קרוב אלינו יותר, תקנו לצום בי"ז בתמוז, יום הבקעת העיר בחורבן השני. וכן למדנו בפסוק שהצום נקרא 'צום הרביעי', משמע שעיקר תקנתו שיהיה בחודש הרביעי הוא חודש תמוז, ולכן גם כששינו את יום הצום מט' בתמוז לי"ז בתמוז, לא שינו בזה את עצם תקנת הנביאים לצום בחודש הרביעי על הבקעת העיר. לגבי צום ט' באב לא חל שום שינוי, מפני ששני בתי המקדש, הראשון והשני, נחרבו באותו יום.[1]