חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – השבת והחגים – במצוות ובעונשים

על כל אחד מששת הימים הטובים נאמרה מצוות עשה לשבות ממלאכה, ומצוות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכת עבודה. הרי ששתים עשרה מצוות עוסקות בשביתת יום טוב.[1] לעומת זאת על שביתת השבת נצטווינו בשתי מצוות בלבד, האחת מצוות עשה – לשבות ממלאכה, והשנייה מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה (פניני הלכה שבת ט, א). וזאת משום שעניין כל השבתות אחד הוא, אולם לגבי החגים, לכל חג משמעות מיוחדת משלו, ועל כן נצטווינו על כל חג וחג בנפרד.

הצד השווה בשבתות וחגים, שבפועל, בכל שבת או חג יש מצוות עשה אחת לשבות ממלאכה, ומצוות לא תעשה אחת שלא לעשות מלאכה. נמצא שהשובת בשבת או חג מקיים מצוות עשה, ואם עשה מלאכה, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. וכיוון שגם בחגים נצטווינו לשבות, גם הם נקראים כמו השבת 'שבתון', ולפעמים אף נקראים שבת (מנחות סה, ב).

אמנם ישנו הבדל ביניהם בחומרת השביתה, שבשבת אסור לעשות כל מלאכה (פ"ה שבת ט, א-ב), ואילו ביום טוב מלאכה ביתית לצורך הכנת מאכלים מותרת, ורק מלאכת עבודה נאסרה. זה הכלל, ככל שהיום יותר מקודש, כך אנו מצווים יותר להתבטל להשגחת ה' ולפרוש יותר ממלאכה (עיין להלן ג, א; י, ז).

גם מבחינת העונש, דינה של השבת חמור מדינו של יום טוב, שהעושה מלאכה במזיד בשבת, אם היו עדים שהתרו בו שלא לעבור ולמרות זאת עבר – חייב סקילה, ואם עבר בזדון בלא עדים – חייב כרת. ואם עבר ועשה מלאכה בשבת בשגגה – חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת א, א). ואילו ביום טוב, העושה מלאכה במזיד בפני עדים, נענש במלקות ארבעים, ובשוגג אינו חייב חטאת. עוד הבדל ישנו, שהעושה מספר מלאכות בשבת בהעלם אחד, מביא על כל מלאכה ומלאכה קרבן חטאת בנפרד. ואילו העושה מספר מלאכות ביום טוב במזיד ובהתראה אחת, לוקה על כולן פעם אחת (מכות כא, ב; רמב"ם יו"ט א, ג).

בעניין הקרבנות שנצטווינו להקריב במקדש, יש לשבת סדר קרבנות מיוחד, ולכל אחד מששת החגים סדר קרבנות מיוחד משלו, כמבואר בפרשת פנחס (במדבר פרק כח). וכן יש מצוות מיוחדות בחגים שאינן בשבת. בפסח מצווה לאכול מצה ואסור לאכול חמץ, וישנן עוד מצוות רבות בליל הסדר. בראש השנה מצווה לתקוע בשופר. בסוכות מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב. ובחג השבועות ושמיני עצרת אין מצווה מיוחדת מלבד שמחת החג, שכן עניינם 'עצרת', כלומר התאספות חגיגית לסיכום תהליך. בחג השבועות סיכום מהלך יציאת מצרים עד מתן תורה (להלן יג, ו), ובשמיני עצרת סיכום מהלך כל שלושת הרגלים וסיכום תהליך התשובה, הכפרה והשמחה שאחריה.


[1]. בחומש ויקרא פרשת אמור (פרק כג) נזכרו כל מועדי החגים ומצוותיהם, ועל כל חג וחג נאמרה מצווה לשבות ומצווה שלא לעשות מלאכת עבודה. ראשון ושביעי של פסח – כג, ז-ח. חג השבועות – כג, כא. ראש השנה – כג, כד-כה. ראשון של סוכות ושמיני עצרת – כג, לה-לו. גם בחומש במדבר פרשת פנחס (פרק כח) נזכרו החגים, כאשר שם, יחד עם איסור המלאכה נזכרו הקרבנות המיוחדים לכל חג. בשני הפרקים הללו מצוות השבת פותחת את סדרת החגים, ללמד שהשבת היא שורש קדושת החגים. המצווה לשבות בראשון ובשביעי של פסח נזכרה גם בשמות יב, טז, ובדברים, טז, ח.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן