מאז שנחרב בית המקדש נתבטלה המצווה לעלות לרגל, מפני שהמצווה תלויה בהבאת קרבנות. ואע"פ כן, נהגו רבים מישראל לעלות לירושלים ברגל, וכן מסופר בתלמוד על גברים ונשים שהיו עולים לרגל לאחר החורבן (נדרים כג, א; שהש"ר ד, ב; קה"ר יא, א). וכן בתקופת הגאונים היו יהודים שעלו לרגל בחגים, וכפי שמסופר על רב האי גאון שהיה עולה מבבל לרגל בחג הסוכות. וכן בתקופת הראשונים והאחרונים היו עולים לרגל מהארצות שסביבות ארץ ישראל (כפתור ופרח פו; מהרי"ט א, קלד).
ויש פוסקים שכתבו שאף שאין כיום חובה, העולה לרגל לירושלים אל סביב מקום המקדש – מקיים מצווה, מפני שהקדושה לא זזה מהר הבית (חת"ס; שי כהן ח"ב עמ' תקכג).
עוד היתה מצווה בזמן שבית המקדש היה קיים, להיטהר לקראת הרגל בטבילה (ר"ה טז, ב), מפני שרק לטהורים מותר להיכנס לעזרה ולאכול מבשר הקרבנות. אבל כיום שבית המקדש חרב, ואין אנו יכולים לעלות להקריב את קרבנות מצוותינו, וגם אין בידינו אפר פרה להיטהר על ידו מטומאת מת, נתבטלה החובה לטבול לקראת הרגל. ואמנם יש סוברים, שגם כיום חייבים לטבול לפני הרגל (בית שמואל אה"ע נה, י; שואל ומשיב תליתא א, קכג). אולם לדעת רוב הפוסקים, אין כיום חובה לטבול לפני הרגל, ורק מצד מידת חסידות יש נוהגים לטבול לקראת הרגל. ומי שקשה לו לטבול, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה בט' קבין, היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו.[8]