חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"א – לשמוח ולשמח

מצוות השמחה היא שישתף אדם בשמחתו את כל בני ביתו ואף ישתף בשמחתו עניים ומרי נפש. ואין זו מעלת חסידות בלבד, אלא כך היא מצוות השמחה מהתורה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (וכן שם טז, יא).[6] וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ו, יח): "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (וכ"כ במגיד משנה שם; ובספר המצוות עשה נד).

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון, לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ". 'אַתָּה' כולל את שני בני הזוג, מפני שהאיש ואשתו נחשבים חטיבה אחת. ואכן במקום שהתורה מקצרת, רק האשה מוזכרת, שנאמר (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בֵיתֶךָ זו אשתך, ללמדנו שבראש ובראשונה מוטלת על האיש מצווה לשמח את אשתו. וכן לאשה, המצווה הראשונה – לשמח את בעלה. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאשה, שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאשה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה. ועל כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. (עיין להלן בהלכה יז, 9, אם מותר לעזוב את הבית בחג כדי לנסוע לרבי).

ויש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל שמוביל למתחים, עלבונות וקטטות. וככל שיתחזקו בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך יוכלו להתאפק מלפגוע בקרוביהם וירצו יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך יזכו לברכת החגים בשמחה ובשלום.

החלק השני שבמצווה, לשמח את שכניו ומכריו העניים והבודדים, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". היתום והאלמנה היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות. המצווה לשמח את העניים מתקיימת בעיקר על ידי צדקה, והמצווה לשמח בודדים ושבורי לב נעשית על ידי הזמנתם להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שצוותה התורה לשתף את הכהנים והלויים בשמחה, ועבודתם היתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים, ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים והמורים (בנין שלמה א, לג).


[6]. וכן מצינו בכל התורה, כמו למשל בשמחת הבאת נדרים ונדבות ומעשרות, שנאמר (דברים יב, יב): "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". וכך בשמחת הביכורים, שנאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן