איסור סירוס חל גם על אשה, אלא שהאיסור הוא מדברי חכמים. שהתורה אסרה סירוס באיש, שנאמר (ויקרא כב, כד): "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ". וכל הפגיעות הללו באיברי ההולדה, שייכות לאיברי ההולדה של הזכר, שהם גלויים, ולא לאיברי ההולדה של האשה שהם נסתרים. גם איסור נישואין לסריס, חל על איש שעבר סירוס, שנאמר (דברים כג, ב): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'", פְצוּעַ דַּכָּא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד שלו, ואלו איברים שיש לאיש. אבל אשה שעברה פעולה של סירוס, רשאית להינשא לכל אדם מישראל. אמנם מצד חובת מצוות פרו ורבו, אסור למי שעדיין לא קיים את חובתו לשאת אשה עקרה.
איסור סירוס אשה שאסרו חכמים הוא על ידי פעולה ישירה, בחבלה או ניתוח, אבל סירוס בדרך עקיפה מותר, כגון על ידי שתיית סם שגורם לה להיות עקרה. ובתנאי שיש לאשה צורך מיוחד בביצוע הסירוס, כגון שהיא סובלת מאוד בלידתה, או שבניה הולכים בדרך לא טובה, והיא חוששת להרבות ילדים כאלה, והאפשרויות למנוע היריון בדרכים המקובלות אינן פתוחות לפניה (לעיל ה, יז-יט). אבל בלא סיבה מיוחדת, גם באופן עקיף סירוס אסור באשה, שכן ישנו איסור כללי להשחית דבר בעולמו של הקב"ה, שנאמר (דברים כ, יט): "לֹא תַשְׁחִית", על אחת כמה וכמה שאסור להשחית את יכולת ההולדה של האשה.
ההיתר לאשה לבצע סירוס כרוך גם בהסכמת בעלה, מפני שבהסכמתה להינשא לו התחייבה להשתתף עימו במצוות פרו ורבו באופן השלם (חת"ס אה"ע כ; לעיל ה, יד. ויעויין עוד לעיל ה, ו).[7]
שאלה גדולה התעוררה בשנים האחרונות, לגבי סירוס אשה על ידי ניתוק החצוצרות מהרחם. דרך החצוצרות הביצית עוברת מהשחלות לרחם, וכך זרע האיש יכול להתחבר לביצית וההיריון מתחיל. כאשר סותמים את החצוצרות או מבצעים בהן חיתוך, אין יותר אפשרות להיכנס להיריון. השאלה האם אשה שההריונות קשים לה, ושוב אינה רוצה ללדת, רשאית לבקש מרופא לסרס אותה על ידי ניתוק החצוצרות. יש אומרים, שניתוק החצוצרות כמוהו כשתיית סם, מפני שסירוס זה אינו ניכר כלפי חוץ (שיח נחום ק). בנוסף, הוא אינו סירוס מוחלט, כי על ידי ניתוח נוסף, אפשר לעיתים להחזיר את החצוצרות לפעילות סדירה. וגם אם לא, אזי אפשר ליטול את הביצית ישירות מהשחלה, להפרותה בזרעו של האיש במבחנה, ולהחזירה לרחמה של האשה. ויש אומרים, שהואיל ומדובר בפעולה שמתבצעת באיברי ההולדה עצמם, היא אסורה מדברי חכמים, וכל עוד יש אפשרות למנוע היריון על ידי גלולות או התקן תוך רחמי, אסור לנתק את החצוצרות (אג"מ אה"ע ד, לג-לד. ושם ד, לב, א).[8]
[7]. הדעה הרווחת שאיסור סירוס באשה הוא מדברי חכמים. כך משמע מהרמב"ם הל' איסורי ביאה טז, יא, שכתב: "המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור", משמע פטור אבל אסור. וכן כתב מגיד משנה, ושו"ע אה"ע ה, יא. ולדעת הט"ז (אה"ע ה, ו), האיסור מפני הצער הנגרם לאשה, אבל בלא צער אין איסור. וממילא במקרה שיש בו צורך מותר. ולדעת הגר"א (ה, כה) איסור סירוס מהתורה חל גם על אשה, אלא שאין לוקים עליו.
שני טעמים אפשר לומר בביאור הלכה זו שאיסור התורה חל על האיש ולא על האשה. האחד, שאיסור התורה חל על פגיעה באיברי הולדה גלויים, ולא על איברים נסתרים כפי שהם אצל האשה. השני, שהאיש מחויב במצוות פריה ורביה ואילו לאשה יש מצווה אבל לא חובה, ולכן סירוס אשה אסור מדברי חכמים בלבד, וסירוס עקיף מותר.
לכאורה גם לגבי סירוס עקיף נחלקו. לדעת בית שמואל ה, יד, ורוה"פ, מותר לאשה לשתות סם עקרות גם בלא צורך. ולב"ח ויש"ש מותר רק כשיש צורך מיוחד. ונראה לענ"ד שכולם מסכימים שבלא צורך כלל אסור, משום בל תשחית. המחלוקת האם צריך לכך צורך גדול, או גם צורך רגיל מספיק.
[8]. משו"ת דבר יהושע ח"ג אה"ע ז, אפשר ללמוד שאם ניתן להחזיר את החצוצרות לפעילות סדירה, אין זה נחשב סירוס גמור. ובאג"מ אה"ע ח"ד לב, א, החמיר, הואיל והחזרת החצוצרות לפעילות מצריכה ניתוח. למעשה, כיוון שהמחלוקת היא בדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.
יש שהציעו לסתום את החצוצרות בדרך של גרמא, ואזי דינה יהיה כשתיית סם, שלכל הדעות מותרת לצורך גדול. הסתימה היא באמצעות סליל שמוכנס לחצוצרה, שגורם תוך מספר שבועות להיווצרות צלקת רקמתית שסותמת את החצוצרה. כיוון שבתחילה הסליל אינו סותם את החצוצרה, נמצא שהסירוס נעשה בדרך עקיפה כדוגמת שתיית סם, ודינו כגרמא (עפ"י מאמרם של הרב יואל וד"ר חנה קטן, מציאות ורפואה בסדר נשים עמ' 290). אמנם יש שפקפקו ורצו להחמיר בטענה שגם בשיטה זו הסירוס הוא ישיר, אבל נראה ברור שפעולה זו נחשבת גרמא, מה עוד שיש סוברים שניתוק החצוצרות אינו נחשב סירוס (שיח נחום ק).
