חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – ונתתי להם בביתי – דניאל חנניה מישאל ועזריה

יכול הסריס לשקוע בצער ויאוש, על שלא יישאר אחריו זכר בעולם, אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא (ישעיהו נו, ג-ה): "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

כל עוד יש חטאים בעולם, יש בעולם גם מות וחולאים שונים, וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו. חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, אחד מהם, הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש, וכפי שלמדנו ממה שאירע לחזקיהו המלך. לאחר הנס הגדול שבו ניצל מסנחריב מלך אשור, באו אל חזקיהו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה וחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. בעקבות זאת נגזרה על מלכותו שתיפול בידי מלכות בבל, "וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ, וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ישעיהו לט, ז).

אמרו חכמים, שבדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו, נתקיימה הנבואה הקשה. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס (סנהדרין צג, ב; פרקי דרבי אליעזר נא). מתוך התבוננות בדמותם ופועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.[9]

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, וכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו, ובמשך שנים ניזונו מקִטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו, היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במשך שנות גלותם בארמון המלך, החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה, ודריָוֶש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה', וכשנתפס, הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים (אבות דרבי נתן ד): "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון".

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו, ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא תוך דור או שניים יתבוללו בגויים. והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, נצטוו להשתחוות לצלם. הם יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם כיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיא. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגוים. (דניאל לא היה שם באותו הזמן, כמבואר בסנהדרין צג, א).

אמרו חכמים (סנהדרין צג, א) על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו". בזכותם, זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוהיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

במקום להתייאש מחייהם, בחרו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים (אבות ב, ד): "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". במקום ברית המילה שמתקיימת באיבר שניטל מהם, התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ישעיהו נו, ד).[10]

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (שם ה).


[9]. נחלקו על כך בסנהדרין צג, ב: "רב אמר: סריסים ממש, ורבי חנינא אמר: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם". בהמשך הגמרא מבואר, שגם לרבי חנינא הבנים שהיו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות. בפרקי דר' אליעזר נא, מבואר שהיו סריסים. בפשטות המלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. באוצר המדרשים (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60) מסופר כך: "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ (אסתר ד, ה), התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחביריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים, מיד שמע דניאל וחביריו חנניה מישאל ועזריה, וחתכו זכרותם, שנאמר (ישעיהו נו, ד): כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וגו'. מיד נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וצוה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו אדונינו המלך חלילה לנו מעשות הדבר הזה שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לֹא תִּנְאָף, והראו לו זכרותם. מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…". בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי להושיע את ישראל. ואף אסתר מסרה נפשה כמותם על הצלת ישראל.

[10]. גם השבת נזכרה במעלתם של הסריסים, שעל ידי השבת חיי המעשה מתקשרים אל מקורם ונעשים שלימים. וציין הנביא שהסריסים שומרים את שַׁבְּתוֹתַי, שתי הבחינות של השבת. האחת, שהיא מקדשת את ימי המעשה שעברו, והשנייה, שהיא מקרינה קדושה וברכה לששת ימי המעשה העומדים לבוא.

תפריט

דילוג לתוכן