חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא

פגיעות שונות יכולות להיות באיברי ההולדה, והכלל הוא, שאם למרות הפגיעה, האיש יכול להוליד, אין דינו כפצוע דכא, ומותר לו לשאת אשה ככל יהודי. והלכה זו מסורה לרופאים נאמנים. בימי הראשונים, רבים מהרופאים סברו שמי שנכרתה לו ביצה אחת אינו יכול להוליד, ועל פי זה הורו רוב הראשונים שדינו כדין פצוע דכא. ורבנו תם ועוד כמה ראשונים סברו שהוא יכול להוליד ואין דינו כפצוע דכא (שו"ע אה"ע ה, ז). כיום ברור לרופאים שהוא יכול להוליד, וממילא ברור שאינו נחשב כפצוע דכא.[4]

אחת הבעיות השכיחות בגברים מבוגרים, היא גדילתה של בלוטת הערמונית, שדרכה עובר צינור הזרע וצינור השתן. תופעה זו יוצרת קושי במעבר השתן. במקרים הקשים יש צורך לכרות את בלוטת הערמונית, כדי לאפשר לשתן לצאת מהגוף. הבעיה שכריתת הערמונית גורמת לזרע שלא יזרום בעת החיבור דרך האיבר, אלא יכנס מהביצים אל תוך שלפוחית השתן, ואחר כך יצא יחד עם השתן. וכך למרות שהזרע עדיין תקין, בפועל האיש אינו מסוגל לעבר את אשתו, כי בעת החיבור אין יוצא ממנו זרע. היו שרצו לטעון, שהואיל ובפועל על ידי פעולה של אדם הוא נעשה סריס, אסור לו לבוא בקהל, ואם היה נשוי, עליו לגרש את אשתו.

אולם למעשה, מוסכם שאין דינו כפצוע דכא. ראשית, מפני שפעולת הרופא נעשתה כדי להצילו ממכאוביו ולא כדי לסרסו, וכבר למדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רוב הפוסקים דין מי שנעשה סריס בעקבות מחלה כדין סריס בידי שמיים שמותר לבוא בקהל. שנית, מפני שבפועל צינורות הזרע נותרו תקינים, ורק מסיבה צדדית הזרע אינו יכול לצאת בעת החיבור.

שאלה יותר קשה היא, מה דינו של גבר שסבל מסרטן הערמונית או סוגי סרטן אחרים, שכדי לשפר את סיכויי הצלתו היו צריכים לכרות לו את הביצים, מפני שהן מייצרות הורמונים שמזרזים את הפעילות הסרטנית. למעשה, רבים סוברים, שלמרות שבפועל הרופאים כרתו לו את הביצים, הוא נחשב סריס בידי שמיים, מפני שהכריתה נעשתה בעקבות מחלה (רמב"ם ורוה"פ). בנוסף, אפשר לומר שגם המחמירים (רא"ש), יקלו בזה. מפני שרק כאשר המחלה עצמה פגעה באיברי ההולדה, עד שאחד מהם נימוק, הוא נפסל לדעתם לבוא בקהל, כי הוא נחשב שותף בגרימת המחלה. אבל כאשר המחלה לא פגעה באיברי ההולדה, אלא הרופאים נאלצו לכרות לו את הביצים כדי להציל את נפשו ממחלה אחרת, אינו נפסל לבוא בקהל (חלקת יואב אה"ע ג; הרב פרנק).

וכן הדין לגבי מי שהיה חולה בסרטן ועבר הקרנות שהרסו לחלוטין את היכולת שלו לייצר זרע, שאף שאינו יכול להוליד, כיוון שהדבר נעשה בעקבות מחלה, הסירוס נחשב כנעשה בידי שמיים, ומותר לו לבוא בקהל.[5]

בכל ספק שמתעורר בדינים הללו ההלכה כדעת המקילים, שכך הוא הכלל בכל הדינים שבתורה, שבשעת הדחק סומכים על דברי המקילים. וכאן הוא שעת דחק, מפני שאם נחמיר, אסור יהיה לו לישא בת ישראל לאשה. ואם היה נשוי, יהיה חייב להתגרש מאשתו. בנוסף, לדעת הרבה פוסקים, דינו של פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה כדין ממזר, שמהתורה, רק כאשר יש וודאות שהוא אכן ממזר או פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה – אסור לו לבוא בקהל. אבל כל שיש ספק בדבר, לא חל עליו שום איסור. ולכן בכל מקום שיש ספק, הלכה כדעת המקילים.[6]


[4]. דין פצוע דכא וכרות שפכה הוא רק במקרה של סריסות. וכן למדנו ביבמות עה, ב, שהובאה דעת הסוברים שמי שניקבה ביצתו דינו כפצוע דכא, ושאלו עליה, והרי מצינו איש שנקבה ביצתו והוליד. והשיבו המחמירים, שבאמת לא הוליד, אלא אשתו זנתה וכך הולידה. ‏הרי שהיה ברור לכל שפצוע דכא הוא סריס שאינו יכול להוליד. וכ"כ רמב"ם, מאירי, ראבי"ה, יש"ש יבמות ח, ט; אג"מ אה"ע ב, ‏ג.‏ עוד נחלקו הראשונים בדין מי שניטלה ממנו ביצה אחת ע"י אדם. לר"ת יבמות עה, א, 'שאין', מאחר שראוי להוליד, אינו נחשב פצוע דכא וכשר לבוא בקהל. וראשונים רבים סוברים שאסור לו לבוא בקהל,  וכ"כ שו"ע ורמ"א ה, ז. אולם האחרונים סברו כר"ת, וכ"כ יש"ש, חת"ס ‏אה"ע יז; דברי חיים א, יא. וכ"כ פת"ש ז, ע"פ ר"ח מוולאזין. וכך מוסכם היום על הרופאים, שאף מי שניטלה ממנו ביצה אחת ראוי להוליד. ונראה שאף הראשונים שחלקו על ר"ת עשו זאת בהתאם לידע הרפואי שהיה בזמנם. ואולי בעבר, בעקבות זיהומים, מי שנפצע בביצה אחת בדרך כלל לא ‏היה יכול להוליד. ‏

[5]. נחלקו הפוסקים לגבי אדם שהנאצים ביצעו בו הקרנות שביטלו את יכולתו להוליד. יש מחמירים, הואיל ונעשה סריס על ידי פעולת אדם (חלקת יעקב). ויש אומרים, שלמרות שפעולת הסירוס שעבר היתה אסורה מהתורה, כיוון שבפועל שלושת איברי ההולדה שלמים, אין דינו כפְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה (הרב אונטרמן). וכשם שמוסכם שהשותה סם שגרם לסירוסו, רשאי לבוא בקהל (ברכ"י ה, ז; ערוה"ש כד).

[6]. אמנם לגבי ממזר, למרות שמדין התורה ספקו מותר, משום חומרת איסורו לדורות, החמירו חכמים ואסרו גם ספק, ורק בספק ספיקא התירו. אולם בפְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, לא החמירו. כ"כ שו"ת רע"א ג, סג; אבני נזר אה"ע יז; באר יצחק אה"ע ד; בית יצחק אה"ע א, לו; ערוה"ש ה, כ, ועוד פוסקים וליקטם ביבי"א ח"ז אה"ע ח, י.

בדור האחרון התעוררה שאלה חדשה, מה דין מי שאיברי ההולדה שלו נפגעו, ובעבר לא היה יכול להוליד, אבל כיום הרופאים מסוגלים להוציא מהביצים שלו זרע ולעבר את אשתו. גם בחבל נחלתו ד, כג, הסתפק בזה. לכאורה, כיוון שיש בזה ספק, הלכה כדעת המקילים. בעתיד יתכן שתתעורר שאלה נוספת, מה יהיה הדין כאשר ניתן יהיה לקחת תא מגופו של האיש ולעשות ממנו תא זרע שיתחבר לביצית. ואולי אין בזה אפילו ספק, שכל שחסר לו אחד משלושת איברי הולדה וגם אין לו זרע, הוא נחשב סריס.

תפריט

דילוג לתוכן