אסור למי שנעשה סריס, על ידי שנפגע באחד משלושת החלקים של איברי ההולדה שלו לשאת אשה בת ישראל, שנאמר (דברים כג, ב): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'". פְצוּעַ דַּכָּא הוא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד ששופך זרעו באשה. אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת, כי גזרה התורה שהאיסור הוא בִּקְהַל ה', היינו בנשים שנולדו בישראל (משנה יבמות עו, א). מי שהיה נשוי לבת ישראל ועבר סירוס, צריך לגרש את אשתו, מפני שאסור לו להמשיך לקיים את נישואיו (אוצה"פ ה, ב).
האיסור הוא על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, היינו על מי שנעשה סריס עקב חבלה מכוונת או פציעה שנגרמה על ידי אדם בלא כוונה, כמו בתאונת דרכים. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד כך ממעי אימו, רשאי לבא בקהל. ואף שאינו יכול להוליד, ובדרך כלל גם אינו יכול לקיים את החיבור עם אשתו, אם מצא אשה שהסכימה להינשא לו, מותר להם להתחתן ודינם כדין זוג נשוי לכל דבר.
מצווה זו היא חוק אלוקי, שאיננו יכולים להבין את מלא משמעותו. אולם אפשר ללמוד ממצווה זו על החשיבות הגדולה של מצוות פרו ורבו, שהיא עיקר תכלית הנישואין, וכיוון שהסריס אינו יכול להוליד, נאסר לבא בקהל (מו"נ ג, מט; בכור שור, רבנו בחיי, חזקוני). בנוסף, בדרך כלל הסריס אינו יכול לקיים את מצוות עונה, ויש חשש שמא מתוך מצוקתה של אשתו תבוא לידי זנות, וכדי למנוע זאת, אסרה התורה על בת ישראל להינשא לו (מו"נ ג, מט; ראב"ד איסו"ב טו, ב). עוד טעם למדנו במצווה זו, שעל ידה הורחקו ישראל מאוד מהסירוס. בעבר היו המלכים רגילים לסרס זכרים כדי למנותם לתפקידי שרים, פקידים ושומרים לנשים, מפני שסמכו יותר על נאמנותם. והיו זכרים שסירסו את עצמם, ולעיתים הוריהם עשו זאת להם בעודם ילדים, כדי שיוכלו להתמנות לתפקידים ממלכתיים. גם היום יש שפוגעים ביכולתם ללדת כדי שיוכלו לנאוף כאוות נפשם. מכל זה הרחיקה אותנו התורה באיסור סירוס. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כיוון שהדבר אירע לו בלא שום פשע או חשש רשלנות, לא אסרה עליו התורה לבוא בקהל (חינוך תקנט).
