טז – עבודת השכיר

פורסם בקטגוריה ד - הלכות גניבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-04-16/

כשם שאסור לאדם לגזול ממונו של חבירו כך אסור לשכיר להתבטל מעבודתו. וכמו שכתב ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שלז, כ): "מוזהר הפועל שלא ייבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן".

וכל כך צריך להיזהר שלא לגזול את זמנו של בעל הבית, עד שאמרו חכמים, שפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרים בברכת המזון, אומרים ברכה ראשונה כתקנה, ובשנייה פותחים וחותמים בברכת הארץ וכוללים בה "בונה ירושלים", וברכה רביעית – "הטוב והמטיב" אין אומרים כלל, שהואיל וחכמים הם שתיקנו לאומרה, כדי שלא לגזול את זמנו של בעל הבית ביטלו את תקנתם. אמנם כבר מתקופת הראשונים נהגו כל המעסיקים שלא להקפיד על כך, וממילא חוזר החיוב על הפועלים לברך את כל ברכת המזון (שו"ע או"ח קצא, א-ב).

עוד הלכה שמלמדת אותנו עד כמה צריך הפועל להיזהר שלא לגזול את זמנו של בעל הבית, שאף שתקנו חכמים, ששלושה שאכלו כאחד חייבים בזימון, אם הם פועלים, ואחד מהם סיים את ארוחתו קודם חבריו, יברך בלא זימון כדי שלא להתעכב ממלאכתו. ורק אם בעל הבית הסכים שימתינו זה לזה לזימון רשאי להתעכב עד הזימון (מ"ב קצא, ב).

את היסוד לכך למדנו מיעקב אבינו, שהתורה טורחת לספר לנו שוב ושוב על מסירותו המרובה לעבודתו, כפי שאמר לרחל ולאה (בראשית לא, ו): "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". וכן אמר ללבן שרדף אחריו (בראשית לא, לט-מ): "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה… הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי".

גם את הצלתו תלה יעקב אבינו בזכות עבודתו המסורה, וכמו שאמרו חז"ל (בר"ר עד, יב): "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות". שנאמר (בראשית לא, מב): "לוּלֵי אֱלֹוהֵי אָבִי אֱלֹוהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי (היינו עבודתי המסורה) רָאָה אֱלֹוהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (ומנע את לבן מלהרוג אותי ואת בָנַי).

ועל כן אל ייפול לב הפועל, ואל יחשוב, מה ערך לטרחתי, שגדולה המלאכה של מי שעושה אותה באמונה בעיני הקב"ה. והחריצות והנאמנות במלאכה היא הסגולה הבדוקה לעשירות (ע' שו"ע חו"מ שלז, כ. ערוה"ש חו"מ שלא, ג).

וצריך העובד לישון ולאכול כראוי, שאם יהיה עייף או רעב נמצא גוזל את מעסיקו (שו"ע חו"מ שלז, יט).

ואם סיכמו המעסיק והשכיר את שעות העבודה ואת הנסיבות שבהן יכול השכיר להפסיק את עבודתו – סיכומם קובע. ואם לא סיכמו – מנהג המקום קובע. אלא שקשה מאוד לקבוע מה המנהג. שכן ברור שבמקרים דחופים ביותר נוהגים לדבר בטלפון, השאלה מה מוגדר כדחוף. וכן מותר להכין כוס תה, השאלה כמה זמן מאבדים סביב הכנת התה ושתייתו. כדי לצאת מהספק טוב לסכם דברים אלו במפורש עם המעסיק.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות גניבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן