חייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ולמדו חכמים שהמילה 'אֶת' באה לרבות את בן זוגם, שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: "אֶת אָבִיךָ" אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: "וְאֶת אִמֶּךָ", אף את בעל אמך.
דין זה חשוב מאוד, וכבר היו מקרים של אלמנות בסביבות גיל שלושים וחמש, שמצאו בן זוג מוצלח, אולם בעקבות התנהגותם הרעה של ילדיהן המתבגרים, בן הזוג ברח מהבית, והנישואים לא עלו יפה. וכך נהגו כלפי כל ההצעות שהגיעו אח"כ. בינתיים עברו שנים רבות, הילדים גדלו ועזבו את הבית. אז הם כבר לא הפריעו, אבל אימם האלמנה כבר היתה מבוגרת, עברה את הגיל שבו יכלה ללדת, כבר לא הגיעו אליה כמעט הצעות, והיא נשארה בודדה עשרות שנים באשמתם. זהו שצוותה התורה "וְאֶת אִמֶּךָ", לרבות את בן הזוג של האם.
עוד למדו חכמים שתוספת ה'ו' במילים 'וְאֶת אִמֶּךָ' באה לרבות שצריך אדם לכבד גם את אחיו הגדול (כתובות קג, א). ואין זה משנה אם מדובר באח גדול מצד האב או מצד האם.
יש סוברים שדווקא את האח הבכור צריכים לכבד (בית לחם יהודה), אבל לדעת רוב הפוסקים מצווה שאדם יכבד את כל האחים והאחיות המבוגרים ממנו (ברכ"י יו"ד רמ, יז).
ואין חיוב כבוד זה ככיבוד ההורים אלא שמצווה להתייחס אליהם בדרך כבוד, אבל אין חובה לסייע להם בכל מה שיצטרכו, ואין איסור לפנות אליהם בשמם וכיוצא בזה.
מצד המוסר ודרך ארץ, נכון לכבד גם את הדודים (ברכ"י רמ, יח, בשם רבינו יונה).
חייב אדם בכבוד חמיו וחמותו (שו"ע יו"ד רמ, כד). אבל אין כבוד זה ככבוד אביו ואמו, אלא כמו זקנים נכבדים (ב"ח וש"ך כב). מעיקר הדין רשאי לקרוא להם בשמם, הואיל ודין 'מורא' אינו קיים כלפיהם. אלא שצריך לפנות אליהם בדרך כבוד כמקובל, כגון סבא פלוני, או רבי פלוני. ובמקום שהקריאה בשמם נחשבת פגיעה, ימנע מלקרוא בשמם.
