אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". אין הכוונה רק ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד היתה אימו ואף היניקה אותו, כיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.
אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו), שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.
לא זו בלבד אלא שיש סוברים, שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמו שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). וגם לשאר הפוסקים שסוברים שאין הם נחשבים ממש כמו שילדו אותו, מצד מסוים יש להם מצווה יתירה, שהם מגדלים אותו בהתנדבות.
וכן למדנו לעניין כיבוד הורים, שאף שבנים מאומצים אינם חייבים במצוות כיבוד הורים מהתורה, מצד מוסר התורה, הם חייבים בכל מה שבנים רגילים חייבים ואף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות. לכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם. ההבדל היחיד הוא, שלבן רגיל אסור לבצע בהוריו טיפול רפואי שמוציא דם, ואילו לבן מאומץ מותר (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כה).
מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף עבור הטיפול בילדים עזובים, כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. ככל שהסיוע שלו משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.
גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו, נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב), שעובד בנם של רות ובועז נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא היתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו. שנאמר (רות ד, יז): "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד".
