במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים (ועי' הרחבות). בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם אשתו הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא שסבר, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).
לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. עוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.
תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.
לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו כן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם טז-יז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.
ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה והפנמת ערכי המוסר. לכן, מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.
