כל המעלות והמצוות שבנישואין משותפות לאיש ולאשה כאחד, אמנם על האיש הוטלה החובה ליזום את הקשר ביניהם. היסוד לכך ממה שלמדנו, שבתחילה היו כלולים באדם הראשון שני פרצופים, כשפרצוף הזכר גלוי יותר, ופרצוף הנקבה נסתר יותר, ולכן כאשר הופרדו, התודעה העצמית הגלויה של האדם הראשון נשארה יותר אצל הזכר. ועל כן הוא זה שזכר את מצוקת היותו בודד, והוא שהבין שנקבה זו הופרדה ממנו, והוא שאמר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת".
כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, כאשר התודעה הראשונית נשארה יותר אצל הזכר, ועל כן בדרך כלל הוא זה שחש רצון חזק ומוחצן יותר להתחבר עם בת זוגו, ולכן הוא זה שמחזר אחר הנקבה שנפרדה ממנו, כדרך ש"אדם מחזר אחר אבידתו" (קידושין ב, ב).
לכן הטילה התורה על האיש את החובה והאחריות לחזר אחר בת זוגו לשם נישואין, והוא שצריך לקדש אותה לאשה ולהכניסה לחופה, ועליו ליזום את החיבור עימה לשם מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו. גם במצווה עצמה, הוא יוצא מתוך עצמו ובא אליה, והיא פותחת את עצמה אליו ומקבלת אותו.
כיוון שלא ניתן לקיים את מצוות הנישואין, ומצוות עונה ופרו ורבו בלא השתתפות האשה, הרי שכל המצוות והמעלות הללו שייכות לזכר ולנקבה כאחד. אולם כיוון שעל האיש מוטלת האחריות לפרוץ ראשון את הדרך, ליזום את הנישואין ואת מצוות עונה ופרו ורבו, המעלות שבנישואין נזכרות בדרך כלל בלשון זכר, כדי לבאר לאיש את ערך הנישואין ולעודד אותו ליטול עליו את תפקידו, לחזר אחר אשתו ולקדשה לאשה. זהו שאמרו חכמים: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות סג, א). ועוד אמרו: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב).
כיוון שכל מעלות הנישואין משותפות לגברים ולנשים כאחד, כאשר האיש אינו ממלא את חובתו ואינו מבקש מבת זוגו להינשא לו, מצווה על בת זוגו למצוא את הדרך לחבר אותו אליה. וכן לאחר הנישואין, אם האיש מתרשל מליזום את חיבורם כמצוות התורה, מצווה על אשתו למצוא את הדרך להביא אותו אליה, עד שיתחברו באופן שלם.[1]
