חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יד – הכריעות שבתפילת מוסף

נוהגים לכרוע בסדר העבודה שבתפילת מוסף, כשם שהכהנים והעם שהיו עומדים בעזרה היו כורעים ומשתחווים בעת שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש. כפי שנלמד בהמשך (י, טו-טז), עשר פעמים הזכיר הכהן הגדול את השם המפורש. שלוש פעמים בכל אחד משלושת הווידויים: א) בווידוי על עצמו ואשתו. ב) בווידוי על אחיו הכהנים. ג) בווידוי על כל העם. ועוד פעם בעת שהיה מכריז על השעיר שעלה עליו הגורל לה'. כיום נוהגים להשתחוות בתפילה ארבע פעמים. שלוש פעמים בשלושת הווידויים, ועל הרביעית נחלקו המנהגים. יוצאי ספרד משתחווים בעת הזכרת הגורל לה' (ב"י), ויוצאי אשכנז בעת שאומרים "כורעים ומשתחווים" שב'עלינו לשבח' שלפני סדר העבודה (ראבי"ה, ריב"ש, רמ"א תרכב, ד). ויוצאי תימן לא נוהגים להשתחוות במוסף כלל.

שלושה סוגים של השתחוויה ישנם: השתחוויה גמורה היא כשהגוף שטוח על הארץ בפישוט ידיים ורגליים. קידה היא שהאדם נותר עומד על רגליו וכופף ראשו עד שהוא מגיע לארץ. כריעה היא שאדם יורד על ברכיו וכופף את גופו עד שפניו מגיעות לארץ (ברכות לד, ב; שבועות טז, ב). המנהג הרווח ביום הכיפורים לכרוע, ויש שמשתחווים בפישוט ידיים ורגליים.

נוהגים לפרוש דבר על הקרקע, כדי לחצוץ בין פניו של המשתחווה לרצפה. וזאת משום שרק בבית המקדש היה מותר להשתחוות על אבנים, אבל בשאר המקומות אסור, שנאמר (ויקרא כו, א): "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". בטעם האיסור אפשר לומר, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לסגוד לטבע ולהשתחוות לאבנים ולנסות להתמזג עמן. ועל כן אסרה התורה על המתפללים להשתחוות על אבן, שלא יבואו לערב כוונות זרות בתפילתם. אבל במקום המקדש ניכר שכל הברואים, חיים כדוממים, נכספים, נכנעים ומשתחווים אליו בלבד, ולכן מותר להשתחוות גם על אבן (ספר החינוך שמט).

איסור התורה הוא כשמתקיימים שני תנאים: א) השתחוויה גמורה בפישוט ידיים ורגליים, ב) הראש על רצפת אבנים. וחכמים עשו סייג לדבר, ואסרו גם כשמתקיים תנאי אחד. ועל כן השתחוויה גמורה אסורה גם על אדמה, ועל רצפת אבנים גם כריעה וקידה אסורות. לפיכך, פורשים דבר על הרצפה כדי לחצוץ בין ראשו של המתפלל לרצפה (רמ"א קלא, ח).[13]


[13]. על אדמה מותר לכרוע ולקוד, ודין לבנים שנוצרו מחול ומלט וכיוצא בזה כדין אדמה (מ"ב קלא, מא). ועל אבנים מותר לכרוע ולקוד בתנאי שתהיה חציצה בין ראשו לרצפה, ואין צורך בחציצה בין שאר גופו לרצפה (רמב"ם הל' ע"ז ו, ז; לבוש קלא, ז; מ"ב תרכא, יד). או שהכריעה והקידה יהיו בהטייה. לפיכך, מי שאין לו דבר לחוץ בין ראשו לרצפה יכול לכרוע ולקוד בהטיה. כאשר הרצפה מאבנים, הסתפקו האחרונים אם מותר להניח חציצה ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים (שעה"צ קלא, מד). ואולי לכן רבים נוהגים להשתחוות בדרך של כריעה, בלא פישוט ידיים ורגליים. ואולי הסיבה מחמת שהמקום בבית הכנסת צפוף, ואי אפשר שכולם ישתחוו בפישוט ידיים ורגליים.

אמנם כאשר המרצפות עשויות כלבנים ולא מאבן טבעית, מותר לכל הדעות לפרוש עליהן דבר ולהשתחוות בפישוט ידיים ורגליים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן