חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – מתן המתנות הלכה למעשה

בעבר, כאשר אדם פרטי היה שוחט בהמה לצורך משפחתו, היה נותן את המתנות לשכנו הכהן. אבל כיום שהשחיטה מתבצעת בבתי מטבחיים, שבהם שוחטים בכל יום בהמות רבות, כמות המתנות שמצטברת ביום אחד עצומה. ואם יביאו את כולן לכהן אחד או אפילו למספר כהנים, לא יוכלו לאכול את בשר כל המתנות אפילו בזמן רב. ובוודאי שלא יתכן שהכהנים יפתחו עסק לממכר זרוע, לחיים וקיבה, כי מטרת המתנות לסייע להם ללמוד תורה וללמדה, ולא להופכם לסוחרים.

לפיכך, הדרך הנכונה, שהכהנים יקבלו את המתנות וימכרו אותן לבעל העסק, והוא ימכור אותן לצרכנים. אולם כדי שהמתנות יגיעו לרשותו של הכהן עליו להגיע בכל יום לבית המטבחיים, וכדי לחסוך בטרחה, יכול בעל העסק לתת בתחילת כל חודש הלוואה לכהן, ויסכמו ביניהם שהמתנות שמיועדות לכהן יהיו תשלום עבור החוב. באופן זה גם בלא שהכהן יקבל בפועל את המתנות, הן נחשבות כשלו, מפני שנקבע מראש שהן מיועדות לו. כהנים אלו נקראים 'מכירי כהונה' (לעיל ט, יא). נכון לבחור ל'מכירי כהונה' כהנים תלמידי חכמים שבזכות המתנות יתחזקו בלימוד התורה על מנת ללמדה. צריך לחשב את שווי המתנות לפי מה שסוחר בשר סיטונאי היה מוכן לשלם עבורן, כאשר עליו האחריות להכשירן מדם, לאורזן ולשווקן. ויש מסוחרי הבשר שנוהגים לשלם לכהנים סכום זעום, תוך ידיעה שאין לכהן אפשרות לתבוע את מתנותיו. ויש בידם עוון שהם מקפחים את הכהנים וגונבים את מתנותיהם.

ויש סוחרים שרוצים להשתמט מהמצווה על ידי עשיית שותפות עם גוי, שכן בהמה שגוי שותף בה פטורה ממתנות. אבל אם קבעו מתחילה, כפי שנוהגים רבים, שהחלק הקדמי יהיה שייך ליהודי והחלק האחורי יהיה שייך לגוי, מפני הקושי לנקר אותו מהחֵלֶב והגידים האסורים, חובה עליהם לתת לכהן את הזרוע ואת הלחיים מהחלק הקדמי, הואיל והוא שייך ליהודי (שו"ע סא, כה-כז). והרוצים להיפטר מהמצווה, צריכים לסכם בתחילה שהגוי שותף בכל הבהמה, ורק לאחר השחיטה, יחלקו ביניהם את הבהמה.

לצערנו רוב הבד"צים וגופי הכשרות אינם משגיחים על קיום מצווה זו. יש שמשתמטים מהמצווה על ידי שותפות עם גוי, ואף שאין בידם עוון גניבה, הרי זו דרך מכוערת, לעשות עסק של הערמה כדי להיפטר מקיום המצווה. ויש שמקפחים את הכהנים במתן תשלום מועט עבור המתנות. ואמנם למעשה הצרכן רשאי לקנות בשר מכל הכשר, מפני שחובת הפרשת המתנות מוטלת על בעלי הבהמות והשוחטים, ואילו הקונים, כל זמן שאינם יודעים בוודאות שלא הפרישו את המתנות כדין, רשאים לקנות בשר ואפילו זרוע, לחיים וקיבה. אולם מידת חסידות לברר שאכן בפועל, קונים בשר שהפרישו ממנו מתנות כדין, או שלכל הפחות היה פטור מהפרשת מתנות מפני שהיה שותף בו גוי.

ראוי להתחזק במצווה זו ולקיים על ידה אברכים ורבנים כהנים שמקדישים את חייהם לתורה, ללומדה וללמדה, כפי מגמת המצווה. והרי ממילא כל אדם צריך לתת 'מעשר כספים' מרווחיו, ומידה טובה 'חומש', ומדוע שלא יפרישו סוחרי הבשר את המתנות, ויקיימו בזה את שתי המצוות כאחד.[3]


[3]. מחיר מתנות הכהונה ללקוח בחנויות בשר הוא כ-500-600 ₪ מפרה (תשע"ח). וכיוון שמדובר במתנות יקרות יש שמחפשים דרכים להיפטר מהמצווה. יש אומרים, שהואיל ואין לכהנים כיום הוכחה על ייחוסם, אין לתת להם את המתנות עד שיוכיחו את ייחוסם, שהמוציא מחברו עליו הראיה (עי' משנה הלכות יג, קח). ויש אומרים, שהואיל ואין דנים היום בייחוס כהנים, אם יתנו מתנות על פי עדותו של אדם על עצמו, אנשים עלולים לשקר ולטעון שהם כהנים כדי לזכות במתנות (עי' חזו"א יו"ד ז, ג). אולם למעשה כתבו האחרונים שאין להשתמט מהמצווה, וחובה לקיימה בארץ ישראל (כנה"ג, פר"ח, חיד"א, הרב סלנט, חבל נחלתו ד, כה).

יש לחשב את שווי המתנות כפי מה שסוחר בשר סיטונאי מוכן לשלם עבור כמות כזו של בשר, כאשר עליו האחריות להכשירו, לאורזו ולשווקו, שזה פחות מחצי המחיר בחנויות. ויש שמתחכמים לחשב כמה היה עולה להסיע את המתנות מבית המטבחיים לבתי הכהנים, כאשר לכל כהן וכהן יביאו בשר כדי סעודת משפחתו ליום אחד, ששוויו לסיטונאי כ-25 ₪, וכיוון שהכהן יצטרך לשלם על ההובלה, הרי שבעצם נשאר לתת לו שווי של שקלים בודדים. וכך במקום לתת 250 ₪ על מתנות בהמה אחת כפי מחירן לסיטונאי, נותנים 20 ₪. אבל כיוון שהוסכם לתת לכהן את השווי הכספי של המתנות, ניתן להפקידם בחשבון הבנק שלו בעלות נמוכה, וממילא צריך לתת לו 250 ₪. ואמנם ניתן ללחוץ על הכהן שיסכים למכור את המתנות עבור מחיר זעום, שאם לא יסכים לכך יתנו את המתנות לכהן אחר שיסכים לקבל מחיר זעום או יעשו הסכם שותפות עם גוי וייפטרו לגמרי מהמתנות. אולם הרוצה לקיים את המצווה כראוי, צריך לתת את שוויין האמיתי של המתנות.

בעלי הבהמות יכולים כמובן להחשיב את המתנות כמעשר כספים, שכן עיקר תקנת מעשר כספים נועדה להחליף את חיוב התרומות והמעשרות ומתן המתנות מהבהמות. שכן כאשר תשעים אחוז מישראל התפרנסו מחקלאות, כולם הפרישו קרוב לעשרים אחוז תרומות ומעשרות מהפירות. וכן מהבהמות שגידלו הפרישו קרוב לעשרים אחוז: לכהן נתנו את הזרוע הלחיים והקיבה, ראשית הגז ובכור, וכן הפרישו מעשר בהמה כדוגמת מעשר שני. לפיכך, כאשר רבים החלו להתפרנס ממסחר וחרושת, קבעו חכמים שמידה בינונית לתת מעשר ומידה טובה חומש. וכאשר נותנים את המתנות לאברכים כהנים, או לישיבה עבור משכורת לרב כהן או לרב הנשוי לכהנת, במה שנותנים מקיימים את מצוות המעשר. ועל סוחר הבשר לחשב את רווחיו, שאם שווי המתנות מגיע לפחות ממעשר, יוסיף לצדקה עד שישלים למעשר, ואם יוצא שעלות המתנות עבורו יותר מחומש מרווחיו, וקשה לו לתת את מלא המתנות מפני התחרות מול סוחרים שאינם נותנים מתנות, יבקש מהכהן שינהג בו בטובת עין ולאחר שיקבל את המתנות, יסכים לקבל עבורן סכום שמגיע לכדי חומש מרווחיו של בעל הבשר, ובשעת הצורך, אף מעשר בלבד.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן