חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – פטר חמור

לאחר שציוותה התורה על קדושת בכורות אדם ובכורות בהמה טהורה, הוסיפה וציוותה על פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח את רחם אימו, שנאמר (שמות יג, יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". ואף שיש קדושה בפטר החמור, כיוון שהוא מין טמא אין אפשרות להקריבו על המזבח, לפיכך צוותה התורה לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. וגם השה עצמו לא מתקדש אלא שצריך ליתנו לכהן, והכהן רשאי לעשות בו כל מה שיחפוץ. ואף זו אחת מעשרים וארבע מתנות הכהונה שנועדו לקיים את הכהנים כדי שיוכלו להתפנות להוראת התורה בישראל.

כיוון שיש בפטר החמור קדושה, כל עוד לא פדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו. ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו"ע יו"ד שכא, ט).

אפשר לפדות את החמור בכל דבר ששווה בערכו לחמור, שאם פטר החמור שווה עשרה דינרים – אפשר לפדותו בכל דבר ששוויו עשרה דינרים. היתרון שבפדיון בשה, שאפילו אם השה שווה דינר אחד בלבד, אפשר לפדות בו כל חמור אפילו אם הוא שווה עשרה דינרים (שם, ה).

כיוון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו לה חכמים ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור". ואח"כ נותנים את השה לכהן.

כשבעל החמור מסרב לפדותו, כיוון שהחמור קדוש ואסור להשתמש בו, עליו לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה יש לפדות את החמור בשה ולתת את השה לכהן, מפני שבדרך זו נותנים את המתנה לכהן, ועוד, שאין ראוי להרוג את החמור בחינם (שו"ע שכא, יב; ערוה"ש שכא, ב).

בדרך כלל קדושת הבכורות מתגלה במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים על המזבח, כצבי וכאייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את בכורי החמורים הוציאה התורה מהכלל וקבעה שיש בהם קדושה, ללמדנו שגם במיני החיות הטמאות גנוזה קדושה, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. אמנם לא כקרבן אלא באופן שצריך לפדותו ולתת את תמורתו לכהן.

מקדושת פטר חמור למדנו שבעצם כל עניינם של החיות הטמאות, להיות שותפים בתיקון העולם בדבר ה'. ואף שזו גזירה אלוקית שהקדושה שבמינים הטמאים תתגלה דווקא על ידי החמורים, יש בכך טעם, שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב). וכך ראוי, שכן החמור רומז לחומריות הפשוטה, שבמבט שטחי נראית כמנותקת מן הייעוד האלוקי, ועל ידי הקדושה שבפטר חמור מתברר שייעודה לשמש בסיס לגילוי הקדושה, וכפי שהחמורים סייעו לישראל לשאת את הרכוש החומרי ששימש בסיס לעבודת ה' והקמת המשכן. וכן רמזו חכמים (סנהדרין צח, א), שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, כלומר, יקרב את החומר ויעשה אותו מרכבה לגילוי השכינה, כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן