כשם שצוותה התורה לקדש את הבן הבכור, כך צוותה לקדש את בכור הבהמה, שכל בהמה שתמליט זכר מהריונה הראשון, הרי הוא קדוש, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא".
קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'", הרי שעל מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה שאין מקריבים מהם קרבן. מיני הבהמה שמקריבים מהם קרבנות הם שלושה: שור, כבש ועז.
בכור הבהמה הוא מתנה מן המתנות שציוותה התורה את ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם הרוחני. בדרך כלל הבכור היה תמים, ואזי מצווה על הכהן להעלותו לקרבן, ולאכול בטהרה מבשרו בירושלים עם בני ביתו. ואם נפל בו מום – הכהן שוחטו בכל מקום ואוכלו עם בני ביתו כבשר חולין. מצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד שו, א).[4]
הקדשת הבכור מחנכת את האדם לענווה וליראת שמיים, שכן לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו, הוא עלול להתגאות ולחשוב שהוא זה שמנהל את חייו וחיי בהמותיו, ולשכוח שה' מחייה את הכל. כפי שהמצרים כפרו בה' וחשבו שכל עושרם וכוחם מעצמם, ומתוך כך כפרו ביסודות המוסר ושעבדו את ישראל באכזריות, וסופם שנענשו הם ובהמתם במכת בכורות, כדי להודיע לעולם שגם חיי הנכבדים שבבני האדם תלויים בה', ואם ירשיעו – יענשו. כדי שנזכור יסוד זה תמיד, נצטווינו להקדיש את הבכור באדם ובבהמה לה'. ואם פתיחת הרחם נעשתה בהמלטת נקבה, אין מצווה לקדשה, מפני שבזכר מידת הגאווה עלולה לבלוט יותר, וכדי לתקנו צריך להקדישו ולתנו לכהן. בנוסף לכך, מגמת המצווה לתת לכהנים מתנה כפי שיעור אחוז הזכרים הבכורים, ואילו היה צריך להקדיש גם נקבות בכורות, היה השיעור פי שניים ממגמת המצווה.
מצוות הבכורות גם מגלה את הקדושה שגנוזה במציאות. הקב"ה הרי ברא ומחייה את הכל, וממילא בכל הברואים יש קדושה, אלא שהיא נסתרת ונעלמת, ועל ידי המצווה לקדש את בכור הבהמה ולתנו לכהן מתגלה הקדושה שגנוזה בבהמיות. והיא מתגלה דווקא בבכור, מפני שהוא פותח את רחם אימו ובו מתגלה היסוד הראשוני, הבראשיתי, שמתחיל את מחזור החיים של הדור החדש. וכדי שיבטא אמונה ולא גאווה, נצטווינו לקדשו ולתנו לכהן. ומתוך כך גם שאר הבהמות שייוולדו ימשיכו את מגמת הקדושה ויסייעו לישראל לגלות את דבר ה' בשגרת החולין.
אמנם היתה גרסה מוטעית ברמב"ם לפיה אין דין בכור בחו"ל, וכ"כ המאירי. והחינוך כתב שחיוב בכורות בחו"ל מדרבנן. אולם שאר הפוסקים כתבו שיסוד דבריהם בגרסה מוטעית. למעשה, כיוון שבפועל אין אפשרות להקריב בכור מחו"ל, רצוי להיפטר מהחיוב על ידי שותפות עם גוי. ואפשר שכך נהגו בחו"ל בזמן שבית המקדש היה קיים, וממילא היה מקובל בישראל שאין מקיימים מצוות בכור בהמה בחו"ל, אבל לא מפני שאין בה חיוב, אלא מפני שנהגו למצוא דרך להיפטר ממנה, הואיל ואין אפשרות לקיימן כמצוותן.
