חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – מעשר בהמה

כשם שנצטווינו להפריש בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה 'מעשר שני' מן הפירות ולאוכלו בקדושה בירושלים, כך נצטווינו להפריש בכל השנים מעשר מן הבהמות, ולהעלותו לירושלים ולהקריבו על המזבח ולאכול מבשרו בקדושה, שנאמר (ויקרא כז, לב): "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'".

המיוחד ב'מעשר בהמה' ופירות 'מעשר שני' שהם נותרים ברשות בעליהם, שצריכים להעלותם לירושלים ולאוכלם בקדושה ובטהרה. הבהמה שהופרשה למעשר הוקדשה בכך לקרבן, לפיכך היו זורקים את דמה ומקטירים את חלביה על המזבח, והבשר היה נאכל על ידי בעל הבהמה וקרוביו (רמב"ם בכורות ו, ד).

על ידי מצוות 'מעשר בהמה', אנו חושפים פן נוסף בקדושה הגנוזה בבהמות, שלא רק הבכור מתקדש וניתן לכהן, אלא בנוסף לכך עשירית מהבהמות נועד לקרבן שיקרב את כל ישראל לה' ולערכי הקודש שמתגלים בירושלים. שכן המצווה לאכול את בשר הקרבן בין חומות העיר ירושלים, ובמשך השהייה בירושלים היו ישראל מתבשמים מקדושתה ולומדים תורה מהכהנים ומגדולי החכמים ששהו בה. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, כדי לסיים את אכילת בשרם היה מזמין לסעודתו עניים ולוויים, ובכך היה מקיים מצווה נוספת. כמו כן היה יכול לעודד את בנו או אחד מקרוביו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה, ובינתיים יאכל מבשר 'מעשר בהמה' ופירות 'מעשר שני', ועל ידי כך היו מתרבים לומדי תורה בישראל (לעיל ז, י).

חיוב הפרשת 'מעשר בהמה' חל על כל יהודי, בין כהן בין ישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ. והוא חל על כל הטלאים, הזכרים והנקבות, התמימים ובעלי המום, שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, מא' בתשרי ועד כ"ט באלול. אבל מי שבהמותיו המליטו רק תשעה טלאים בשנה – פטור מ'מעשר בהמה'. חיוב ההפרשה חל על שלושת מיני הבהמות שמקריבים לקרבן: שור, כבש ועז. אלא שמיני בהמה דקה, כבשים ועיזים, מצטרפים למניין עשרה, ואילו וולדות בהמה גסה, פרה, נמנים לחוד.

כך סדר ההפרשה: מכניס את הטלאים לדיר ופותח להם פתח קטן, ומעמיד אימותיהם בחוץ, והן גועות וקוראות להם, והטלאים יוצאים, ומונה אותם אחד אחד, וכשמגיע העשירי לצאת, בין שהוא זכר ובין שהוא נקבה, בין תמים ובין בעל מום, מסמנו בצבע אדום, והוא מקודש. היו לו תשעה עשר טלאים – מקדש אחד, היו לו עשרים – מקדש שניים. היו לו תשעים ותשעה – מקדש תשעה, היו מאה – מקדש עשרה.

אם יצא העשירי בעל מום, אין בו קדושה, ואין צורך להעלותו לירושלים, אלא מותר לשוחטו ולאכול מבשרו בכל מקום, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור לגזוז את צמרו בעודו חי כדי ליהנות ממנו. שלא כמו בכור שצריך עדות שהמום נפל בו מעצמו, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתירו, במעשר בהמה אין צורך בעדות, אלא סומכים על בעל הבהמה. מפני שאם היה רוצה להיפטר ממעשר בהמה, היה יכול להטיל מום בכל עדרו ואח"כ לעשרו, וממילא נמצא המעשר בעל מום ואין בו קדושה (רמב"ם בכורות ו, ט).

שלא כדין הפירות, שאסורים באכילה לפני שהפרישו מהם תרומות ומעשרות, את הטלאים ניתן לשחוט או למכור לפני תום השנה, ואם ימכור או ישחט עד שלא יוותרו לו עשרה – יהיה פטור מהפרשת מעשר בהמה. אבל תקנו חכמים שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני כל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות. ומזמן הפרשת מעשר בהמה אסור לאדם למכור את טלאיו או לשוחטם בלא להפריש מהם מעשר בהמה. ותקנו זמנים אלו, כדי שיהיו מצויים לעולי הרגלים בהמות לקרבן ולאכילה בירושלים (רמב"ם הל' בכורות ז, ח).

לאחר חורבן בית המקדש, כיוון שלא ניתן להקריב את 'מעשר הבהמה', קבעו חכמים שלא יפרישו מעשר בהמה, מפני חשש תקלה, שמא ישחטו בהמה שהופרשה למעשר שאין בה מום, ויעברו על איסור כרת של שחיטת קודשים בחוץ. וכן יש חשש שישתמשו בבהמה שהופרשה למעשר לעבודה ולגיזה (בכורות נג, א). עבר והפריש מעשר בהמה בזמן הזה, תמות כדי שלא יבואו לידי תקלה (בכורות סא, א). ולרמב"ם אפשר להמתין, אולי ייפול בה מום ויהיה מותר לשוחטה לאכילה (בכורות ו, ב).[5]


[5]. ביאר בערוך השולחן העתיד קדשים רא, יג-יד, שחכמים רשאים לבטל מצווה בשב ואל תעשה, כמבואר ביבמות צ, א. ועוד, שאי אפשר לקיים מצווה זו בזמן הזה, שנאמר: "יִהְיֶה קֹדֶשׁ", כלומר להקרבה, ועתה אין אפשרות להקריב. ובגמרא שאלו: למה לא יבטלו בכורות, וביארו שהבכור קדוש מרחם אימו ואין בידי חכמים לבטלו, ואילו במעשר בהמה ביטלו את התהליך שמקדש את הבהמה העשירית. הוסיף ערוה"ש, שאמנם תקנו למכור את הבהמה המבכירה אבל אין זה חובה, כדי שלא לחייב להפקיע קדושת בכור.

לר"ח, כהן פטור ממעשר בהמה, ולשאר הפוסקים חייב. הדעה המקובלת על רוב ככל הפוסקים שדין 'מעשר בהמה' כדין 'מעשר שני' שנועד למאכל הבעלים בירושלים (רמב"ם בכורות ו, ד). אמנם יש אומרים ש'מעשר בהמה' ניתן לכהן כחלק ממתנות כהונה (ריטב"א שבת נד, ב; עי' ר"י פערלא מצוות עשה פו-פח).

לעניין חשבון העשיריות: בהמות שנותרו מעבר לחשבון עשיריות לקראת אחד הרגלים מצטרפות לחשבון עשיריות הבא עד סוף השנה, ורק בהמות שנותרו בסוף השנה מחוץ לחשבון עשיריות, נפטרו ממעשר ואינן מצטרפות לחשבון שנה הבאה (בכורות נז, ב).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן