כיום, בארץ ישראל אין הזדמנות טבעית לקיים את המצווה, מפני שצמרם של הכבשים הארץ-ישראלים פשוט וגס, ועושים ממנו חוטים עבים בלבד שאין מהם תועלת לכהן. יתר על כן, בסוג כזה של צמר, מחיר הגזיזה גבוה ממחיר הצמר, והגז נעשה לצורך הכבשים בלבד, כדי שצמרם לא יכביד עליהם. לכן נוהגים היום לשלם כסף לגוזזים ובנוסף לכך נותנים להם את הצמר בשכרם. במצב כזה, גם לכהן לא כדאי לטפל בצמר שיקבל. ואע"פ כן, אין לטעון שהצמר הזה אינו ראוי למלבוש ופטור ממצוות 'ראשית-הגז', כי באמת הוא ראוי ללבישה, אלא שבעקבות העלייה ברמת החיים, מעדיפים כיום צמר עדין יותר לתעשיית הבגדים.
אם בעבור ההסכמה של הגוזזים לגזוז, בעל הכבשים מכר לגוזזים יהודים את כל הצמר של הכבשים, המצווה מוטלת על הגוזזים (רמב"ם). ויש אומרים, שאם כל הצמר נמכר בעבור הגזיזה בעודו מחובר לכבשים, הצמר נפטר ממצוות 'ראשית-הגז', שכן בעת הגיזה הצמר כבר לא של בעל הכבשים, והגוזזים פטורים מפני שאינם בעלי הכבשים (רמ"א יו"ד שלג, ח, כפירוש הש"ך ח, ערוה"ש שלג, ח).
בעיה נוספת ישנה לגבי הבעלות על הכבשים. שכן למדנו (בהלכה ז) שכדי להימנע מבעיית הבכורות, נוהגים למכור את הוושט של המבכירות לנוכרי, ועל ידי כך הוא נעשה שותף בבהמה המבכירה והבכור הנולד לה אינו קדוש. ולעניין 'ראשית-הגז', כל בהמה שנוכרי שותף בה אינה מצטרפת לחשבון חמש הכבשים שצריך להפריש מצמרם 'ראשית הגז'.
לפיכך, הרוצה לקיים כיום את מצוות 'ראשית-הגז', צריך לדאוג תחילה שהכבשים יהיו בבעלותו הבלעדית, ויגזוז אותם בעצמו או על ידי שליח, ויפריש מתוך הגיזה שיעור של מאתיים גרם, כדי שלאחר הניקוי יישאר משקל הצמר לפחות מאה גרם, וייתן את הגיזה לכהן. ואף שמסתבר שהכהן לא ישתמש בגיזת הצמר, מכל מקום המפריש קיים בה את המצווה.
יש אומרים שאין מברכים על 'ראשית הגז', מפני שאין הישראל נותן משלו, אלא ה' יתברך זיכה את הכהנים במתנות (ר"י בן פלט, רמב"ן). ויש אומרים שמברכים "על נתינת ראשית הגז", מפני שאין 'ראשית הגז' כזרוע, לחיים וקיבה, שמתחילה שייכים לכהן, אלא את ראשית הגז צריך לייחד בעת הגזיזה, ולכן המפריש אותה מקיים מצווה ממשית (רוקח, פאת השולחן). וכן הורה למעשה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.
