ב – חומרת העוון

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/14-04-02/

מצד אחד הפליגו חכמים בחומרת עוון זה, ואמרו (נדה יג, א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה". ועוד אמרו: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה". שופך דמים, מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. עובד עבודה זרה, מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (עי' מהר"ל חידושי אגדות לנדה יג, ב).

בזוהר הפליגו יותר בחומרת העוון, ואמרו שכל החוטא בו לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות. ועל כל העבירות שבתורה אפשר לחזור בתשובה חוץ מעל עוון זה. אמנם אם ישתדל מאוד בתשובה גדולה מאהבה, יוכל לכפר גם על עוון זה (ח"א ריט, ב; סב, א). על פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אה"ע כג, א): "ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה".2

מנגד, איסור זה לא נכתב במפורש בתורה, אלא רק נזכר שֶׁעֵר ואונן נענשו עליו במיתה, ונחלקו הפוסקים אם הוא אסור מדברי חכמים או מהתורה. ובכל אופן, גם לסוברים שהוא אסור מהתורה, אין הוא נחשב מהאיסורים החמורים, שכן לא קצבה לו התורה עונש מיתה או מלקות (לעיל הערה 1).

וכן נפסק להלכה, שאם יצרו של אדם תוקפו עד שהוא עומד להיכשל בניאוף עם אשת איש או עם אשתו נדה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה, ואח"כ יתענה על כך, ואל יחטא בעברות החמורות הללו (ספר חסידים קעו, ח"מ כג, א; ב"ש א). וגם כשיש חשש שהוא עומד להיכשל בניאוף עם פנויה טהורה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה ולא יכשל בזה (שו"ת מהרש"ג רמג).3


  1. כידוע דברי הזוהר נאמרים בדרך משל והפלגה, שכך היא דרך ביאור הסוד, כדי להדגיש את הצד הפנימי. אמרו בזוהר (תרגום מפרשת ויחי ח"א ריט, ב): כל מי שמוציא זרע לבטלה נקרא רע, ולא יראה את פני השכינה, שנאמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע… אוי לזה הרשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלול מי שמנאף בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, שאותו מענישים בעולם העליון יותר מכל הרשעים… שכל הרשעים עולים מהגיהנם אחר זיכוכם וזה אינו עולה… כי הוא הרג את בניו ממש, ושפך דמים מרובים (שכן החוטא בזה כופל חטאו פעמים רבות לאין מספר)… אמר רבי יהודה: אין לך עבירה בעולם שאין לה תשובה, חוץ מזו, ואין לך רשעים שאינם רואים פני שכינה חוץ מזה, שנאמר: לֹא יְגֻרְךָ רָע. ע"כ. אמנם תשובה גדולה מאהבה מועילה גם לזה, וכפי שאמרו שם (נח ח"א סב, א): בא וראה, כל חטאיו של אדם, כל מה שפגם למעלה, הכל תלוי בתשובה. אבל חטא של השופך זרעו על הארץ ומשחית דרכו, משחית את עצמו ומשחית את הארץ, ועליו נאמר: נכתם עונך לפני, ונאמר בו: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, חוץ מאם שב בתשובה גדולה. ע"כ. ובפרשת בראשית (ח"א נו, ב), אמרו על דור המבול, שעשו את כל החטאים, ולא נשלם חובם עד ששפכו זרעם על הארץ בחינם. ובפרשת וישב (ח"א קפח, א): בא וראה, בכל אותם העוונות שהאדם נטמא בהם בזה העולם, זה העוון שנטמא בו האדם ביותר בזה העולם ובעולם הבא, ששופך זרעו במקום ריק, ומוציא זרעו לחינם בידיו או ברגליו ונטמא בו, שנאמר: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, בשביל זה אינו נכנס בפרגוד ואינו רואה פני עתיק יומין… אשרי חלקו של אדם שירא מה' ונשמר מדרך רעה, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ה'… ומשתדל להוליד בנים באשה הראויה לו… ויכול ללמדם ללכת בדרכי ה'… ע"כ.

    יש להוסיף, שכמו שאמרו על מוציא זרע לבטלה שהוא כשופך דמים, אמרו גם על מי שאינו עוסק בפריה ורביה (יבמות סג, ב), ועל מי שאינו מבקר חולים (נדרים מ, ב), ועל מי שאינו מלווה אורח (סוטה מו, ב), ועל המלבין פני חברו ברבים (ב"מ נח, ב), ועל תענית שמלינים בה את הצדקה (סנהדרין לה, א). וכמו שאמרו על המוציא זרע לבטלה שהוא כעובד עבודה זרה, אמרו גם על המעלים עינו מן הצדקה (כתובות סח, א, וב"ב י, א), ועל הדר בחו"ל (כתובות קי, ב), ועל אדם שיש בו גסות הרוח (סוטה ד, ב). וזאת משום שכל החטאים הללו מבטאים את הפגם העמוק שבחטאים החמורים – שפיכות דמים ועבודה זרה, אע"פ שבפועל אינם חמורים כמותם, ואין דינם ביהרג ואל יעבור כפי הנדרש כלפי שפיכות דמים ועבודה זרה.

  2. ביאר בא"ר (או"ח ג, טו), שעוון זה חמור מכל העבירות כאשר האדם מגרה עצמו לכך, אבל אם באה לו תאווה מחמת אשת איש או נדה, מוטב שיוציא זרעו לבטלה ולא יחטא. כיוצא בזה ביאר מרן הרב קוק (עזרת כהן לה), שעוון זה חמור משאר העבירות כאשר הוצאת הזרע היא לבטלה, אבל כשיש בה תועלת, כגון כדי שלא להיכשל באשת איש, חומרתה פחותה. ע"כ. אמנם קשה, איך מצד אחד אמרו שעוון זה חמור מכל העבירות, ומאידך, איסורו לכל היותר בלא תעשה, ואף לא קצבה לו התורה עונש. אלא שצריך לבאר שחומרתו היתירה היא בכך שהוא מרחיק את האדם מה' ומונע ממנו את היכולת לעלות למדרגות עליונות. אולם מצד העונש בעולם הזה ובגיהנם, עונשו קל משאר העבירות שקצבה להן התורה מיתה או מלקות, כמבואר בהרחבה בדברי ר' צדוק בספרו תקנת השבין (טו, יא-יב; טו, לח), ובזה מבואר מה שאמרו בזוהר שאינו עולה לגן עדן. ואת משמעות הדברים הללו אבאר בהלכה הבאה.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן