ב – הקטיף והביעור

פורסם בקטגוריה ח - אוצר בית דין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/16-08-02/

יש סוברים שתקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלה, מפני שעל פי התקנה שליחי בית הדין צריכים לקטוף את פירות כל השדה, ואילו התורה אסרה לקטוף בשביעית את פירות כל השדה כדרך שקוטפים בכל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". בנוסף לכך, לפי התקנה שליחי בית הדין מכינים כמויות גדולות של יין ושמן, ולשם כך סוחטים את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד, ואילו חכמים אסרו זאת, והתירו לסחוט את הענבים והזיתים בכלים קטנים בלבד (לעיל ג, ג).

אולם נראה למעשה, שהאיסור הוא שיחיד יקטוף את כל הפירות לעצמו, אבל מותר לבית הדין בשליחות הציבור, למנות פועלים שיקטפו את כל היבול עבור כולם, כשם שמותר לכמה אנשים לשכור פועל אחד שילך לשדה ויקטוף עבור כל אחד ואחד מהם פירות לתצרוכת ביתו. וכן האיסור לסחוט את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד חל רק על אדם יחיד, שיש חשש שיסחט שם כמויות גדולות עבור מסחר שאסור בפירות שביעית, אבל מותר לשליחי בית דין לעשות זאת בשליחות בני העיר.

אמנם אסור לבעלי השדות ושליחי בית הדין למנוע מאנשים לבוא לשדות לקטוף פירות לתצרוכת ביתם. 2

גם כאשר יִכלו הפירות מהשדה, אין ה'אוצר' צריך לבער את הפירות שברשותו. מפני שכפי שלמדנו למעשה, הביעור הוא חלוקת הפירות לכל (לעיל ד, י), וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' נועדו לטובת כלל הציבור, הרי הם כמבוערים ועומדים. ואמנם נציגי ה'אוצר' שומרים עליהם, אבל שמירה זו היא עבור הציבור, כדי שכל מי שירצה, יוכל לקבל פירות תוך שהוא משתתף בהוצאות הטיפול בהם. אמנם על מי שלקח פירות מה'אוצר', חלה החובה לבערם מביתו ולהפקירם בעת שיכלו מהשדות. אלא שהואיל וסייע לבית הדין ושילם עבור הטיפול בהם, מן הראוי שלאחר שיפקירם יסייעו לו לחזור לזכות בהם (כמבואר לעיל ד, יא). 3


  1. כמבואר בהערה הקודמת, לדעת רש"ס (ירושלמי ט, ו) גם לשליחי בית הדין אסור לקטוף פירות רבים ולעבדם כדרך כל השנים. וכן דעת הרב הרצוג, פסקים וכתבים ח"ג עב, מכך שאין להיתר זה שום רמז בראשונים ובפוסקים. וכ"כ הרב בן מאיר ב'מה נאכל' עמ' 44-50, וכן למד בדברי הרמב"ם. מנגד, התומכים ב'אוצר' ביארו שגם הראשונים שלא הזכירו את ה'אוצר', מסכימים לעקרונותיו, מפני שאיסור הבציר והקטיף הוא כדרך בעלים, אבל כאשר שליחי הציבור קוטפים את הפירות עבור בני העיר, אין בזה איסור. וכ"כ בספר השמיטה ח"א ג, ג לרב טיקוצ'ינסקי; חזו"א יא, ז; יב, ה-ו. וכן ביאר בחוות בנימין ח"ג סי' צח, והרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. ונראה שאפשר לסמוך על דבריהם, מהטעם שכתבתי למעלה, שכשם שמותר לשכן לקטוף עבור שכניו, כך מותר לבית הדין למנות שליח שיקטוף עבור יותר אנשים. (וזאת בצירוף לדעת היחידים, ר"ש ורא"ש, שמתירים לקצור שדה שלם שהופקר, לעיל ג, 3).

    ב'שמיטה ממלכתית' טו, 5, סובר שמותר לבית הדין למנוע מאנשים לקטוף פירות מהמטע, כי איסור השמירה הוא רק על בעל הבית. אבל מסיק שבית הדין יוכל להסתפק בכך שיתבע את הבאים ליטול פירות, שישלמו את חלקם בהוצאות הטיפול. ועיין ב'מה נאכל' לרב בן מאיר עמ' 73-74. ולענ"ד חובה לשמוט את השדה לכל, ולכן אסור למנוע מהרוצים בכך לקטוף פירות, אלא שמותר לבקש מהם לשלם את חלקם עבור הטיפול, אבל אם יטענו בכנות שאינם מעוניינים בו, אין לחייבם בתשלום (עי' קטיף שביעית כב, י; ולעיל ג, 12-13).

  2. אמנם לרמב"ם וסיעתו שסוברים שהביעור הוא כילוי הפירות מהעולם, גם ל'אוצר' אסור להחזיק את הפירות ברשותו אחר שהגיע זמן הביעור. אלא שכפי שלמדנו (לעיל ד, 10) נפסק להלכה שהביעור הוא הפקרת הפירות לכל, וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' מיועדים לכלל הציבור אין צריך לבערם. אמנם לכתחילה כשאפשר טוב לחוש לרמב"ם ולסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.
פורסם בקטגוריה ח - אוצר בית דין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן