ה – יצוא פירות לחוץ לארץ

כפי שלמדנו, יש רוצים להימנע משימוש ב’היתר המכירה’ ולקיים את כל החקלאות בארץ במסגרת ‘אוצר בית דין’. אלא שהואיל ואסרו חכמים להוציא בשביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית לחוץ לארץ, וכמחצית מהתוצרת החקלאית נמכרת בדרך כלל בחוץ לארץ, לכאורה אין לבעיה זו פתרון.

ואע”פ כן סוברים תומכי ‘אוצר בית דין’ שהואיל ומדובר בשעת דחק והפסד מרובה, מפני שאם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם לחקלאים נזק גדול מאוד, ניתן לסמוך על סברות שונות ולהתיר את ייצוא פירות השביעית המקודשים לחוץ לארץ, כמבואר בהערה. ואף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על סברות אלו, יותר נכון לסמוך על ‘היתר המכירה’, שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה, ואילו על ההיתרים הללו אפשר לסמוך רק בשעת הדחק. [6. לעיל ד, יב, מבואר איסור הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ, והדרך הפשוטה להתיר זאת היא על ידי ‘היתר המכירה’, שאחר שהשדות נמכרו לגוי, אין בפירות יותר קדושה ומותר להוציאם לחו”ל. אולם הרוצים שלא לסמוך על ‘היתר המכירה’ חיפשו דרכים דחוקות להתיר את הוצאת פירות ‘אוצר בית דין’ לחו”ל. נבאר את סברותיהם: במשנה שביעית ו, ה: “אין מוציאין… פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ”. ובפסחים נב, ב, הובאה ברייתא: “תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו”. והכריע רב ספרא שהלכה כת”ק. וכן פסק רמב”ם (ה, יג) שאסור להוציא פירות שביעית לחו”ל, ואם הוציאם מבערם בחו”ל (ז, יב). ולכך נטה הר”ש בפירושו למשנה. אלא שכתב מרן הרב קוק בשבת הארץ קונ”א כג, שייתכן שלת”ק גם אין שום איסור להוציאם, וכפי שכתב הר”ש בתחילת פירושו, ורק מחמת הספק פסקו הרמב”ם ור”ש לחומרא (וכעין זה כתב בפאת השולחן כד, ס”ק נו). ולכן בשעת הדחק אפשר לומר שלת”ק הוא רבי, אין איסור להוציא פירות שביעית לחו”ל, והלכה כרבי מחברו, וכן נהג רב ספרא כמובא בפסחים נב, ב. עוד כתבו להקל בשעת הדחק על פי תוס’ בפסחים נב, ב, ‘רב’, שלתירוץ הראשון התיר להוציא לסחורה באופנים המותרים. ע”כ. ואמנם אסור לסחור בפירות שביעית בכמויות גדולות, אבל לדעתם, כמבואר להלן בהלכה ו’, כאשר המסחר הוא דרך אוצר ב”ד – מותר.

עוד צד להיתר, על פי מה שדייקו מתפארת ישראל (הלכתא גבירתא ו, ה) שכל יסוד האיסור מפני שהפירות יהיו בזמן הביעור בחו”ל, וממילא אין איסור כאשר מייצאים את הפירות באופן שיֵאכלוּ עד הביעור, או שייצאו אותם אחר הביעור (ועד אחר זמן הביעור יהיו ברשות בית דין וייפטרו בכך מהביעור). עוד סברה הועלתה, שכל יסוד האיסור להוציא את הפירות הוא כדי שיהיו לבני ארץ ישראל פירות להתקיים מהם (כהרחבה לאיסור להוציא פירות שיש בהם חיי נפש בכל השנים, כמבואר בב”ב צ, ב), אבל כאשר העצים ניטעו כדי לייצא את פירותיהם לצורך פרנסת תושבי הארץ, אין חשש. וכ”כ ר”ח ברלין. ויש שהיקל כאשר ברור שאין בארץ מספיק אנשים שיאכלו את כל הפירות, ואם לא ייצאום לחו”ל יאבדו לריק (הובא בבית רידב”ז משמרת להבית). דוחק נוסף, שעיקר מגמת ייצוא הפירות – להרוויח, והרי זה אסור משום מסחר.

למעשה הציע הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ח”ג ח), שימכרו את הפירות מתחילת גידולם לסוכנות שיווק של גויים מחו”ל, וכך לא תהיה בהם קדושה, וסוכנות זו גם תייצא את הפירות. וכיוון שאולי מכירה זו אינה מועילה להפקיע את קדושת הפירות, כאשר אפשר, ייצאו את הפירות באופן שלא יהיו בזמן הביעור בחו”ל. וכיוצא בזה כתב הרב זאב ויטמן (שמיטה ממלכתית טז), אלא שהעדיף לעשות זאת דרך אוצר בית דין ממלכתי, שהוא ימכור את הפירות לסוכנות שיווק של גויים. גם דן בפרק יז בשאלת השיווק לגויים, והעלה שאין איסור עצמי להאכיל גויים, אלא שהפירות נועדו תחילה לישראל, וממילא כאשר העצים ניטעו לשם ייצוא וכן כאשר בלא הייצוא לחו”ל ולגויים הם יאבדו, מותר לייצאם ולמוכרם לגויים. ק”ו כשזה נעשה במסגרת בית דין שדואג שיהיו מספיק פירות ליהודי הארץ. (ועיין עוד בשבה”א ה, יג, עם ההרחבות). מ”מ נראה שלאחר כל הדחוקים שמצינו בדין זה, ‘היתר המכירה’ הרבה יותר מרווח. וכ”כ במאמ”ר יג, מז, שאסור לייצא פירות לחו”ל בלא ‘היתר מכירה’. ]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן