כפי שלמדנו, יש רוצים להימנע משימוש ב'היתר המכירה' ולקיים את כל החקלאות בארץ במסגרת 'אוצר בית דין'. אלא שהואיל ואסרו חכמים להוציא בשביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית לחוץ לארץ, וכמחצית מהתוצרת החקלאית נמכרת בדרך כלל בחוץ לארץ, לכאורה אין לבעיה זו פתרון.
ואע"פ כן סוברים תומכי 'אוצר בית דין' שהואיל ומדובר בשעת דחק והפסד מרובה, מפני שאם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם לחקלאים נזק גדול מאוד, ניתן לסמוך על סברות שונות ולהתיר את ייצוא פירות השביעית המקודשים לחוץ לארץ, כמבואר בהערה. ואף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על סברות אלו, יותר נכון לסמוך על 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה, ואילו על ההיתרים הללו אפשר לסמוך רק בשעת הדחק.[6]
למעשה הציע הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ח"ג ח), שימכרו את הפירות מתחילת גידולם לסוכנות שיווק של גויים מחו"ל, וכך לא תהיה בהם קדושה, וסוכנות זו גם תייצא את הפירות. וכיוון שאולי מכירה זו אינה מועילה להפקיע את קדושת הפירות, כאשר אפשר, ייצאו את הפירות באופן שלא יהיו בזמן הביעור בחו"ל. וכיוצא בזה כתב הרב זאב ויטמן (שמיטה ממלכתית טז), אלא שהעדיף לעשות זאת דרך אוצר בית דין ממלכתי, שהוא ימכור את הפירות לסוכנות שיווק של גויים. גם דן בפרק יז בשאלת השיווק לגויים, והעלה שאין איסור עצמי להאכיל גויים, אלא שהפירות נועדו תחילה לישראל, וממילא כאשר העצים ניטעו לשם ייצוא וכן כאשר בלא הייצוא לחו"ל ולגויים הם יאבדו, מותר לייצאם ולמוכרם לגויים. ק"ו כשזה נעשה במסגרת בית דין שדואג שיהיו מספיק פירות ליהודי הארץ. (ועיין עוד בשבה"א ה, יג, עם ההרחבות). מ"מ נראה שלאחר כל הדחוקים שמצינו בדין זה, 'היתר המכירה' הרבה יותר מרווח. וכ"כ במאמ"ר יג, מז, שאסור לייצא פירות לחו"ל בלא 'היתר מכירה'.