ז – בעיית המסחר והמחירים

כפי שלמדנו, התנאי העיקרי לקיום 'אוצר בית דין', שהתשלום עבור פירות ה'אוצר' יהיה נמוך באופן משמעותי ממחיר פירות דומים שנמכרים בשוק מ'היתר המכירה' או מפירות שיובאו מחוץ לארץ. אלא שבפועל, בתי הדין מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם. וכאן בית הדין נכנס לדילמה, אם יסבסד את מחירי הפירות, ימצא את עצמו בחובות, ולא יצליח לשלם שכר לחקלאים ולמשווקים בשליחותו. אם יגבה את מחיר העלות של העובדים מטעמו, מחירי פירות ה'אוצר' יעלו וממילא יתמעטו הקונים אותם, ושוב לא יהיה לבית הדין כסף לשלם לעובדים עבורו.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ו'תורת המחירים' אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. שכן התחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם, כדי להוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח, הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות שלו יעלו. וככל שה'אוצר' ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. אמנם אם ה'אוצר' יתמקד במעט חקלאים אחראים, וישווק את הפירות באופן ישיר לאנשים שמוכנים לטרוח עבור קבלת פירות ה'אוצר', יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר, ורעיון ה'אוצר' יצא לפועל. [8. קשה להסביר בקצרה את 'תורת המחירים', אולם התחרות החופשית שהיא עיקר המסחר, יחד עם המניע האישי של המגדלים והמשווקים להרוויח, גורמים לייעול העבודה והורדת המחירים. וכל ניסיון לארגן את הכל מלמעלה תוך הסרת התחרות והמניע האישי, גורם לעלייה בעלויות הייצור והשיווק. לכן באופן טבעי פירות ה'אוצר' יהיו יקרים יותר משאר הפירות. כל פתרון אמיתי לבעיה, הופך את מנהלי ה'אוצר' ליצרנים וסוחרים רגילים שמתחרים בשוק עם מניע אישי, וממילא הוא אסור משום מסחר בשביעית. רק בהיקף קטן על ידי חקלאים אחראים במיוחד, ובמסגרת פשוטה של שיווק, ניתן להוזיל את המחירים באופן משמעותי. ואף זאת בזכות רצונם הטוב של המחלקים והצרכנים לטרוח על קבלת הפירות. אבל במסגרת רחבה יותר, למרות כל הכוונות הטובות, שביעית אחר שביעית לומדים מנהלי האוצרות על בשרם את יסודות השוק החופשי ותורת המחירים ונאלצים לייקר את פירות האוצר מעבר למחיר הרגיל ואף זאת תוך ספיגת הפסדים (שאת חלקם מכסים על ידי השגת תקציבים ממשלתיים). המסקנה המתבקשת, אין אפשרות לארגן חלוקת פירות שביעית מוזלים במסגרת 'אוצר בית דין'.

לדוגמא, בתחילה נקבע שהואיל והתשלום ל'אוצר' הוא עבור העבודה, ואין הבדל בעלות הקטיף וההובלה, בין הפירות שנקטפים בתחילת העונה לנקטפים באמצע העונה או סופה, מחירי הפירות יהיו קבועים למשך כל העונה. אולם כאשר נהגו כך, נוצרו הפסדים גדולים ל'אוצר'. לפיכך נאלצו להורות, שכיוון ששאר הפירות שבשוק נמכרים לפי ההיצע והביקוש, כאשר בתחילת העונה המחיר גבוה ואח"כ יורד, עדיף שגם ה'אוצר' יתאים את התשלום עבור חלוקת הפירות לפי מחירי השוק, באופן שתמיד יהיה זול ממחיר שאר הפירות, אבל לא זול מדי, שאם ימכור בתחילת העונה מדי בזול, יגיע להפסדים ניכרים, ואף יש חשש שיסחרו בפירותיו (שמיטה ממלכתית יג, 7; שביתת השדה יג, ט, 9). אולם גם באופן זה, מדרך הטבע תגובתם של מנהלי האוצר לתנודות המחירים היתה איטית ולא יעילה מספיק, ובעקבות כך נגרמו הפסדים.

כיוצא בזה, אם החקלאים עובדים בשליחות בית הדין, צריך לשלם להם מראש כשכירים, בלא תלות בהצלחת היבול ובמחיר שיקבלו עבורו, אולם בפועל הניסיון הראה, שכאשר נהגו כך, הפסידו הון תועפות, כי החקלאים לא עבדו ביעילות המירבית. לפיכך יש בתי דין שקבעו שישלמו לחקלאים לפי התמורה שיקבלו בעת חלוקת הפירות. בפועל כיוון שלא היה לבית הדין אינטרס להשיג עבור הפירות את המחיר המירבי, התשלום לחקלאים היה נמוך מאוד, ואזי החקלאים התמרמרו, שאם הם שכירים צריך לשלם להם תשלום קבוע, ואם הם עצמאים, שיתנו להם להרוויח כפי ערך פירותיהם. אלא שזה אסור משום סחורה. לפיכך הציע הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית יג, 7), שינקטו בשיטה בה החקלאים עובדים אצל בית הדין בקבלנות, ושכרם יהיה לפי כמות ואיכות הפרי שיגדלו, במחיר מופחת ממחיר השוק. באופן זה יש להם אינטרס לעבוד ביעילות כדי להגדיל את רווחיהם, אלא שכאן נוצר מתח בין החקלאים שרוצים להתיר יותר עבודות ולקבל תשלום יותר גבוה לבין המפקחים מטעם בית הדין. בנוסף לכך, מחירי הפירות אינם יציבים, ולכן תמיד יש וויכוח מהו המחיר הרגיל ומה נחשב מעט זול ממנו. לאחר מכן הציע הצעה מורכבת יותר (שם יג, 8). כללו של דבר, מכל הסוגיות שבתי הדין נצרכו לעסוק בהן (יעויין בשמיטה ממלכתית פרקים יג, יח, יט), עולה עובדה יסודית, כאשר ניהול העבודה נעשה על ידי בית הדין, העבודה פחות יעילה, העלויות עולות ומחירי הפירות מאמירים לעומת מחירי השוק. ככל שמנהלי בתי הדין יצליחו למצוא פתרונות יעילים יותר, כך יאלצו להיות יותר סוחרים בניגוד להלכה. ועדיין יפסידו, כי חלק מהמערכת אינו עובד לפי כללי השוק החופשי. אם יצליחו למצוא פתרון מושלם, סימן שהם נוהגים כסוחרים בכל שלבי הייצור והשיווק, וממילא הכל אסור משום סחורה.

אמנם 'אוצר' שיסתפק בהיקפים קטנים ובדרכי שיווק פשוטות, ויסתמך על מחלקים שמוכנים לחלק את הפירות בחצי התנדבות, ועל ציבור שמוכן לטרוח עבור קבלת הפירות, יוכל להוזיל את מחירי הפירות שבניהולו באופן משמעותי, ולא יהיה בזה איסור מסחר. ועדיין יש מקום לפקפק אם כדאי לטרוח בכל זה, כאשר 'היתר המכירה' מבוסס היטב, ואילו מסגרת ה'אוצר' מצריכה את החקלאים לעבוד בשביעית כדי לגדל את הפירות, בניגוד לעולה מסוגיות ההלכה כמבואר בהלכה ג.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן