ו – מסחר

התורה אסרה לסחור בפירות שביעית כדרך שסוחרים כל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ו): “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה”, פירשו חכמים: “לְאָכְלָה ולא לסחורה” (ע”ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות, כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

לפיכך יש סוברים שאסור למכור את פירות ה’אוצר’ בחנויות לפי מידה או משקל, והעושים כן עוברים על איסור מסחר בשביעית (לעיל ד, ו). ומה שהתירו בתוספתא הוא לחלק את הפירות לכל בני העיר בחינם, ומן הסתם שכר העובדים שקטפו והביאו את הפירות שולם מקופת הקהל. בנוסף לכך, כיוון שהתשלום הוא עבור הפירות, הכסף מתקדש בקדושת הפירות (כמבואר לעיל ד, ז), ויש חשש שרבים יכשלו לנהוג בכסף מנהג חולין.

מנגד יש סוברים, שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת ה’אוצר’ הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה. ולכן גם אין קדושת שביעית נתפשת בכסף שמשולם ל’אוצר’, כי התשלום אינו על הפירות עצמם אלא עבור הטיפול בהם (עי’ לעיל ד, ז).

ואמנם היה ראוי שפירות ה’אוצר’ יחולקו במקומות ציבוריים ולא בחנויות שנועדו למסחר, אולם כאשר הדבר קשה לביצוע, אפשר בדיעבד לחלקם בחנויות, תוך הפרדה ברורה בינם לשאר הפירות, כדי שיהיה ניכר שאינם בכלל המוצרים שנסחרים בחנות. ואמנם לכתחילה היה ראוי לחלקם ליהודים שיקפידו לנהוג בהם קדושה כהלכה. אולם בדיעבד, כשם שאין מעמידים בשדות שומרים שימנעו מיהודים שאינם מדקדקים בהלכה או מגויים לקטוף מפירות השביעית, כך אין צריך למנוע זאת בחנויות. אבל בחנויות שבהם רוב הקונים גויים או יהודים שעלולים שלא לנהוג בהם קדושה ולאבדם, אסור לחלק פירות אלו.

יש סוברים שמותר לנציגי ה’אוצר’ לגבות תשלום שווה או אף יקר במעט ממחיר הפירות הרגילים, משום שעלות הטיפול בפירות השביעית גבוהה יותר, שבשביעית חלק מעבודות השדה, כדוגמת זמירה, צריכות להיעשות בשינוי שמאריך את עבודת הפועלים. בנוסף לכך, ההשגחה על פירות ה’אוצר’ יקרה יותר, הואיל וצריך יותר משגיחים שידריכו את החקלאים בהלכות העבודה בשביעית, יקבעו את מחירי הפירות לפי חישוב העבודה שהושקעה בהם, ויפקחו על חלוקת הפירות שנעשית על פי הוראות בית הדין.

להלכה נראה, שרק כאשר פירות ה’אוצר’ מחולקים עבור מחיר נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק, אין בהם איסור סחורה, שכן המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא עבור הטורח שבשימורם וחלוקתם. אבל כאשר המחיר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. ולכן כשאפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשלא ניתן לגבות יותר – גובים פחות. למעשה, גם בתי הדין משתדלים להוזיל את מחירי הפירות שבאחריותם מתחת למחיר השוק. [7. סברת האוסרים קבלת תשלום עבור פירות ה’אוצר’, שגם אם נקבל את דברי התוספתא, מכל מקום על תשלום עבור הפירות לא שמענו. וכ”כ בהרחבה הרב בן מאיר ‘מה נאכל’ בעמ’ 76-80. ויש אומרים שאף אם נתיר קבלת תשלום עבור הקטיף, האריזה והחלוקה, אין אפשרות להתיר תשלום עבור הטיפול בעץ ובפירות. וכ”כ הרב חרל”פ (הובא שם), ומנחת שלמה ח”ג קלב, טז-יז. והרב אליהו חשש לכל זה, ולכן הצריך לערוך ‘היתר מכירה’ עם אוצר בית דין (מאמ”ר יח, ה, וסי’ יא).

מנגד, המתירים סוברים שהואיל והתשלום הוא עבור הטיפול בפירות וחלוקתם, אין בו איסור. ובדיעבד אפשר לבצע את החלוקה גם בחנויות. וכ”כ הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח; הרב יעקב אריאל בתחומין כח; שביתת השדה יג, ז, בשם חזו”א; ושם יג, יא; משפטי ארץ יג, ה.

ולענ”ד כל ההיתר למכור פירות שביעית גם במסגרת ה’אוצר’ תלוי בכך שהפירות יהיו זולים באופן משמעותי משאר הפירות, וכפי שאמרו במשנה (ח, ג): “אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין…” ובירושלמי שם: “למה? כדי שימכרו בזול” (ועי’ ירושלמי מו”ק ב, ג). וכ”כ רש”ס (ירושלמי ז, ג) “ובנו מוכר על ידו – בשבילו, כלומר במקומו מוכר בשוק, דכיון דהוא לא לקטן ולא טרח בהו – בזול זבין להו”. אבל כאשר מחירם בסביבות מחירי השוק או אפילו מעט פחות, יש בהם איסור סחורה (עי’ לעיל ד, ו). שכן יש לדעת שאין לשום דבר “מחיר סביר” או “מחיר אמיתי”, אלא כל המחירים, כולל שכר העובדים, נקבעים לפי כללי ההיצע והביקוש, וזוהי מהות המסחר. לכן כשאין לדבר מסוים ביקוש, מחירו ירד וממילא שכרם של העובדים בו יקוצץ. וכשיש לדבר מסוים ביקוש גדול – מחירו עולה וכן שכר העובדים בו. ואם אנו רואים שהמחירים של פירות ה’אוצר’ קרובים למחיר הפירות הרגילים, הרי שהם נקבעו לפי כללי המסחר.

בנוסף לכך, אם המחירים אינם זולים, כבר אין בית הדין מועיל לציבור, וממילא קושיות האוסרים מפני בעיית הקטיף והביעור והיקף המסחר המרובה חוזרות למקומן (לעיל ב, 2-3). כיוצא בזה הורו בד”ץ של רבני ירושלים בשנת תר”ע, שצריך שהפירות יהיו זולים משאר הפירות (‘התורה והארץ’ ח”ח עמ’ 184). וכן כתב בשביתת השדה יג, ט, 9, שכך הורו הגרע”י וריש”א. שאם לא כן, הציבור יאמר לבית הדין מנהל האוצר – לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי. אמנם הרב ויטמן ב’שמיטה ממלכתית’ יח, 6-7, כתב שלר”נ קרליץ מותר ל’אוצר’ לגבות תשלום עבור ההוצאות שלו, גם אם הן גבוהות ממחיר הפירות הרגילים. ומבאר שהגיוני שמחירם יהיה גבוה יותר, מפני העלויות הנוספות שבטיפול בו. אולם למעשה כתב שלכתחילה נכון להוזיל את מחירי הפירות באופן משמעותי.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן