ח – אין פתרון באוצר בית דין

המסקנה העולה מכל זה, שלמרות שניתן להקל בכך ששליחי בית הדין יקטפו את כל פירות המטע, וינהלו את מכירת הפירות (לעיל ב-ג), אין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, כדי שהפירות שגדלים במסגרת אוצר בית דין יהיו ראויים לשיווק צריך להתיר מלאכות רבות, שכדרך ארעי אמנם ניתן להתירן לצורך קיום העצים, אבל אסור להתירן לצורך גידול הפירות, וכאשר הן נעשות בקביעות, יסוד איסורן מהתורה (לעיל הלכה ג. ועיין בסוף הערה 4).

שנית, כל יסוד היתר ‘אוצר בית דין’ הוא בתנאי שהפירות יחולקו במחיר זול באופן משמעותי, אולם ה’אוצרות’ יכולים לעמוד בזה רק כאשר מדובר בחקלאים אחראים במיוחד שמשווקים את תוצרתם באופן ישיר לקהילות מאורגנות, אבל ככל שה’אוצר’ ינסה להפעיל מערכת גדולה יותר, כך עלות הפירות תעלה. אם המחיר יתקרב למחיר שאר הפירות, אסור יהיה לשווקו משום איסור סחורה. וגם אם מנהלי ה’אוצר’ יסמכו על המקילים בזה, מסתבר שמחיר פירות ה’אוצר’ יהיה גבוה ממחיר שאר הפירות, ואזי לא יימצאו קונים לפירות.

וזאת בנוסף לבעיה הקשה של ייצוא פירות שביעית לחוץ לארץ, שאף שמצאנו אפשרות להקל בזה בשעת הדחק, יותר נכון לעשות זאת במסגרת ‘היתר המכירה’, שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך ‘אוצר בית דין’. בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת ‘אוצר בית דין’ הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר. ואמנם תומכי ה’אוצר’ סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, אולם כפי שלמדנו לעיל (א, א), עיקר השביעית היא השביתה.

לפיכך נראה, שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת ‘היתר המכירה’ לעבודה במסגרת ‘אוצר בית דין’, שיעבוד במסגרת ‘היתר המכירה’.

לגבי הקונים, אם מחיר פירות ה’אוצר’ זול באופן משמעותי, יש הידור בהעדפתם. ואם הם שווים במחירם לפירות הרגילים וקל וחומר אם הם יקרים, יש להעדיף את הפירות של ‘היתר המכירה’ משום איסור סחורה. [9. מרן הרב קוק, לרוב חסידותו, ניסה למצוא דרך לצאת ידי כל השיטות, גם אלה ששוללים את ‘היתר המכירה’, ולכן ניסה למצוא פתרון שבנוסף למכירה אח”כ גם יפקירו את הפירות ואח”כ יקטפו אותם. אלא שלשם כך צריך שמלכתחילה במכירה לגוי יעשו תנאי שהיהודי הַשָּׂכִיר יוכל להפקיר את הפירות לפני קטיפתם (עי’ משפט כהן סו-סז). עוד הציע שיפקיר וימסור את הפירות לבית דין, והם יתנו לו רשות לבצור ולקבל שכר עבור הטורח והמכשירים (שם עו). אמנם כתב שזה רק לרווחא דמילתא אחר שעיקר ההיתר מבוסס על המכירה, אבל פתרון האוצר לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיד). וכן דעת הראשל”צ הרב אליהו, שאין לקיים אוצר בלא היתר מכירה (מאמ”ר סי’ כא). אולם הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, עב), והרב עוזיאל והרב פרנק לא ראו בשימוש באוצר בית דין יתרון אלא חסרון, וסברו שאין להחליש את היתר המכירה בהצעה שאינה טובה ממנו. עיין על כל זה במאמרו של הרב עמיחי ‘התורה והארץ’ ח, עמ’ 169-211; הרב בן מאיר ‘מה נאכל’ עמ’ 95-96.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן