א – הזרוע הלחיים והקיבה

פורסם בקטגוריה יט - מתנות כהונה מהחי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-19-01/

מצווה מהתורה לתת לכהנים שלוש מתנות מכל בהמה ששוחטים: זרוע, לחיים וקיבה, שנאמר (דברים יח, ג): "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה". טעם המצווה, לסייע לכהנים בפרנסתם כדי שיוכלו ללמוד תורה וללמדה לישראל.[1]

הזרוע היא שני הפרקים העליונים של הרגל הימנית הקדמית של הבהמה, הלחיים הם שתי הלחיים של הבהמה כולל הלשון עד תחילת הקנה, והקיבה כוללת מה שבתוכה ועליה. בסך הכל המתנות הן כ-8% ממשקל הבשר הכשר שבבהמה.

המצווה לתת מתנות מבהמות טהורות, היינו משור, כבש ועז, ולא ממיני חיות טהורות כדוגמת צבי ואייל, וגם לא מעופות. נמצאה הבהמה טריפה, בטלה מצוות המתנות (שו"ע יו"ד סא, ו).

צריך לתת את המתנות לכהן תלמיד חכם, שכן תכלית המתנות, לסייע לכהנים ללמוד תורה וללמדה. כאשר אין שם כהן תלמיד חכם, נותנים את המתנות לכהן עם הארץ (חולין קל, ב, תוס' שם; שו"ע יו"ד סא, ז). ואם לכהן התלמיד חכם יש כדי סיפוקו והכהן שאינו תלמיד חכם הוא עני שמצווה לתת לו צדקה, מותר לתת לכהן עם הארץ (תוס' חולין קד, ב; יש"ש שם).

המצווה מוטלת על ישראלים שיתנו את מתנותיהם לכהנים, אבל כהן ששחט את בהמתו – פטור מנתינת המתנות (שו"ע סא, כב). וכן ישראל הנשוי לבת כהן – פטור מנתינת מתנות. לא זו בלבד, אלא אפשר לתת את המתנות הללו לבת כהן שנישאה לישראלי או לבעלה הישראלי, שבעקבות הנישואין נחשבים שניהם כגוף אחד. גם כאשר יש שם כהן, אפשר לתת להם את המתנות (שו"ע סא, ח). ואם בת הכהן נשואה לתלמיד חכם, עדיף לתת להם את המתנות מאשר לכהן עם הארץ (חולין קלב, א; יש"ש שם; ערוה"ש סא, לה).

הכהן פטור מנתינת המתנות דווקא כאשר הוא שוחט לעצמו, אבל אם הכהן מתפרנס משחיטת בהמות כדי למכור את בשרן, חובה עליו לתת את המתנות לכהן אחר, והיו מענישים כהן טבח שלא נתן את מתנותיו לכהן אחר (חולין קלב, ב, לרש"י החובה מהתורה, לתוס' מדברי חכמים; שו"ע סא, כד).

לגבי הלוויים, הסתפקו חכמים אם הם חייבים לתת מתנות, שכן החיוב הוא על 'הָעָם' ואולי הכוונה דווקא לישראלים. כיוון שהספק נוגע לחובת ממון, הכלל הוא ש"המוציא מחברו עליו הראייה", וכיוון שאין הכהנים יכולים להוכיח שהלוויים חייבים לתת להם את המתנות, אינם צריכים לתת (חולין קלא, א; שו"ע יו"ד סא, כג).

יש אומרים שהמצווה אינה תלויה בארץ, ולכן חייבים לקיימה מהתורה בארץ ובחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שהוא חרב. ויש אומרים שהיא תלויה בארץ ודינה כתרומות ומעשרות שחייבים לקיימה בארץ ולא בחוץ לארץ. וכך הוא המנהג הרווח, והמהדרים נותנים מתנות גם בחוץ לארץ. לגבי תוקף חיוב המצווה, לדעת כל הפוסקים, בכל המקומות שתחת ריבונות ישראל המצווה מהתורה.[2]

במתנות הללו אין קדושה, לפיכך יכולים הכהנים לאוכלן גם בטומאה. ויכול הכהן לאכול את המתנות בכל דרך שתערב עליו, ולכתחילה יאכל אותן בדרך המכובדת ביותר עבורו. ואם אין לו העדפה, מוטב שיאכל אותן צלויות עם חרדל כדרך מלכים (חולין קלב, ב; תוס' 'אין'; שו"ע יו"ד סא, יב). ואם אינו רוצה לאכול את הבשר, יכול ליתנו או למוכרו ליהודי או לנוכרי (שו"ע שם יג).


[1]. יש אומרים שנותן המתנות מברך "על נתינת מתנות" (רוקח שסו; דמשק אליעזר). ויש אומרים שיברך גם 'שהחיינו' (פאת השולחן ג, כ, ס"ק לט). ויש אומרים שאין מברכים, מפני שמהתורה המתנות שייכות לכהנים מעיקרן, ולכן אין בהפרשתן מעשה חדש של מצווה (פר"ח סא, א, עפ"י שו"ת הרשב"א א, יח, ורמב"ן; כנה"ג; כה"ח סא, ג-ד). הלכה כדעת רוב הפוסקים שאין מברכים.

[2]. לרי"ף, רמב"ם (ביכורים ט, א) וחינוך, מצוות המתנות מהתורה נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש וגם בחוץ לארץ. וכך הוא פשט הגמרא, הואיל ואין הבהמות דבר הגדל מהארץ, הרי שהמצווה אינה תלויה בארץ. מנגד, לדעת הרבה ראשונים, הלכה כר' אלעאי (חולין קלו, א), שדין המתנות שווה לתרומות ומעשרות, וכשם שאין מפרישים תרו"מ בחוץ לארץ, כך אין צריכים לתת מתנות בחוץ לארץ (רש"י, תוס', המאור, רשב"א ור"ן). למעשה, המנהג הרווח שלא להפריש מתנות משחיטת בהמות בחוץ לארץ (שו"ע סא, כא). ואע"פ כן היו מגדולי ישראל שהידרו במצווה ונתנו מתנות בחוץ לארץ, וכן נהג ה'חתם-סופר' (יו"ד שא). אבל בארץ מוסכם כיום שצריך לתת את המתנות מהתורה, כמבואר לעיל יב, טז, 18-19.

פורסם בקטגוריה יט - מתנות כהונה מהחי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן