לפני יותר מארבע מאות שנה החל להתפתח בירושלים ובצפת מנהג לערוך 'סדר ט"ו בשבט', שבו אוכלים מפירות ארץ ישראל, מודים לה' על פירותיה המשובחים של הארץ, ומתפללים על פירות השנה הקרובה. במשך הזמן התפשט מנהג אכילת פירות הארץ גם לקהילות רבות בחוץ לארץ, שבאכילתם ביטאו את חיבתם לארץ ואת כיסופיהם אליה. וכיוון שהיה קשה להוביל פירות טריים ממרחק, נהגו בחוץ לארץ לאכול מפירות ארץ ישראל כשהם מיובשים, שבאופן זה ניתן לקיימם זמן רב.[2]
סביב מנהג זה, דרשו גדולי הרבנים בט"ו בשבט דרשות בשבח פירות האילן וארץ ישראל, ונזכיר מקצתן: מתחילה, לפני שאדם הראשון חטא, ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ואף הדגן, שהוא עיקר מאכלו של האדם, צמח אז על עץ, שכן לדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. אולם אחר החטא נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, כלומר, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב. זהו שאמרו חכמים (פסחים קיח, א): "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג, יח): וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה – זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?!' כיוון שאמר לו: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם – נתקררה דעתו". כלומר כשהבין שלמרות שנגזר עליו לאכול פרי אדמה, על ידי טרחתו ויגיעתו בחרישה וזריעה, קצירה וטחינה, לישה ואפיה, ירומם את מאכל האדמה כדי שיהיה ראוי לו – נחה דעתו.
ואף שעדיין עיקר מזונו של האדם מפירות האדמה, יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו למדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, הנאכל ללא טורח. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חיטה שתיתמר כדקל… שמא תאמר: יש צער לקוצרה! (מפני גובהו של הדקל)… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו, ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלֹא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)" (ראו פרי צדיק לט"ו בשבט א).
שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את הַמָּן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק הַמָּן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד לישראל מָּן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן אין צורך יותר שיירד להם מָּן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות, שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתרה על הַמָּן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב הארץ' לר' נתן שפירא). וכן ביאר מרן הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכישרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע. אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות התחיה כח).
