הנוטע עצים בארץ ישראל דבק בדרכיו של הקב"ה, שכן שאלו חכמים (ויק"ר כה, ג): כיצד ניתן לקיים את הציווי (דברים יג, כט): "אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"? וכי אפשר לאדם בשר ודם ללכת אחרי הקב"ה, שעליו נאמר (תהלים עז, כ): "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ"?! וכן נאמר (דברים יג, ה): "וּבוֹ תִדְבָּקוּן", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק באש, שהרי נאמר על ה' (דברים ד, כד): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא", ואיך אפשר להידבק בו?! אלא פירשו שהכוונה היא שילך אדם בדרכי ה' וידבק במידותיו: מה הקב"ה מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר (בראשית ב, ח): "וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן", אף אתם, כשתכנסו לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה, זהו שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם" (ראו פנה"ל 'העם והארץ' ג, יב; כשרות יג, א-ו).
ביאר מרן הרב קוק, שבנטיעת עצי פרי ניכרת המגמה האנושית האידיאליסטית לעסוק ביישובו של העולם גם בלא שתצמח לנוטע תועלת אישית מכך. שכן טבעו של העץ שהוא גדֵל לאט, וטוען פירות רק לאחר כמה שנים. והנוטע עץ – נוטעו לטווח ארוך, כדי שייהנו מפירותיו גם הדורות הבאים (מגד ירחים שבט תרע"ד). וכפי שסיפרו חכמים (תענית כג, א), על חוני המעגל שראה פעם אדם שנוטע עץ חרובים. שאל אותו: 'עד כמה שנים יטען עץ זה את פירותיו?', השיב: 'עד שבעים שנה'. הקשה עליו חוני: 'וכי חושב אתה שתחיה בעוד שבעים שנה?', השיב האיש: 'כשם שאבותיי נטעו עץ חרובים עבורי, כך נוטע אני עץ חרוב עבור הדורות הבאים'.
וכן נהגו העולים הראשונים בימי תחילת קיבוץ הגלויות וההתיישבות בארץ, שהתאמצו לנטוע עצים בארץ. וכיוון שט"ו בשבט הוא 'ראש השנה לאילן', עם הקמתה של התנועה הציונית, החל להתפתח מנהג נטיעת עצים בארץ ישראל בט"ו בשבט. בפועל, חברת 'קרן קיימת לישראל' הובילה את רוב הנטיעות, תוך שיתוף ילדים ונוער במלאכת הנטיעות, כדי לחנכם לאהבת הארץ. במפעל הנטיעות הגדול נטעו גם עצי סרק מרובים, שקשטו את הארץ בירוק, ובטאו את החיים שהחלו לחזור ולפעם בה (עי' אגרות הראיה מהדורת תשד"מ ד, א'רה).
