נאמר בתורה (דברים יז, טו): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", ודרשו חכמים (ספרי שם): "מלך ולא מלכה". והרמב"ם (מלכים א, ה) הרחיב הלכה זו לכל השררות שבישראל, שכתב: "אין מעמידים אשה במלכות שנאמר עָלֶיךָ מֶלֶךְ ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". על פי זה יש אומרים שאין למנות אישה לחברת כנסת (הרב טיקוצינסקי).
מנגד, כמה מן הראשונים כתבו שהוראת התורה שלא למנות אישה נוגעת דווקא למלכות, אבל להנהגה אחרת, אם הציבור מקבל על עצמו אישה להנהגה או משפט, אין בכך פגם, וכן מצינו שהציבור קיבל על עצמו את הנהגתה של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל (רשב"א ור"ן שבועות ל, א). וכך כתבו הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל מד) והרב הרצוג, ולדעתם דברי הרמב"ם האוסר מינוי אישה לכל תפקיד של שררה לא התקבלו להלכה.
ויש אומרים שנבחרי ציבור במסגרת דמוקרטית אינם נחשבים בעלי שררה, ולפי זה גם לדעת הרמב"ם מותר כיום לבחור אישה לחברת כנסת, שרה וראש ממשלה (הרב ישראלי, עמוד הימיני יב, ה).
הרי שאף כי יש חולקים, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים אם הציבור מעוניין בכך, מותר לו לבחור חברת כנסת או שרה.
אמנם עוד סוגיה ישנה כאן והיא שאלת הצניעות. במקום שלא מקובל שאישה תעסוק בענייני ציבור והנהגה, ממילא העיסוק בכך אינו צנוע. אמנם אין בזה איסור גמור, ולכן אם יהיה בכך צורך גדול, ראוי שהאישה המתאימה תמלא תפקידים ציבוריים, גם כאשר הדבר אינו מקובל. וכאשר הדבר נעשה מקובל כמו בימינו בכנסת ובממשלה, אין איסור מחמת צניעות.[3]
אבל מרן הרב קוק לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, ולכן לא הסכים לחתום יחד עם רבני העדה החרדית, הרב דיסקין והרב זוננפלד, על מסמך שקובע שהדבר אסור, אלא כתב נוסח אחר לפיו השתתפות נשים היא "נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל". היינו מנוגד להנהגת הצניעות הרווחת בישראל. על נוסח זה חתמו רוב בניין ומניין של הרבנים. לאחר שדעתו לא נתקבלה, והשלטון האנגלי קבע כי תינתן זכות בחירה לנשים, לא יצא מרן הרב קוק במאבק נגד ההשתתפות נשים בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו.
יש לציין שגם אז היו רבנים שסברו שהעיסוק בשאלה זו הוא טעות. כך סבר למשל אחד מחבריו ומעריציו של מרן הרב קוק, הגאון הרב אברהם שפירא מקובנא, בעל 'דבר אברהם', שכתב לרב צבי יהודה זצ"ל כי הוא מתפלא מאוד על אביו מרן הרב שנכנס לסוגיה זו, וכי מה איסור יש בזה. ואכן גם החכם הגדול ביותר עלול לטעות, ואע"פ כן עדיף לשמוע לעצת חכמים, כי השומע פחות לחכמים טועה יותר.
ואף שבחכמה שלאחר מעשה, נראה שעדיף היה למרן הרב זצ"ל שלא להיכנס לסוגיה זו, במחשבה שנייה יתכן שעמדתו היתה מוצדקת לאותו הזמן. שכן הציבור היהודי בארץ היה אז מפולג מאוד בין חרדים וחילונים, ומרן הרב ניסה בכל כוחו לאחד את השורות, והשתתפות נשים בבחירות הרחיקה מאוד את הציבור החרדי מהשתתפות במוסדות הציבור. אילו היה מצליח מרן הרב ליצור שיתוף פעולה בין הציבור החרדי לציבור הציוני-חילוני, העם היה נבנה בארצו בעוצמה רבה לאין ערוך. הציבור החרדי הגדול בארץ ובאירופה היה מרגיש שייכות לבניין הארץ, והציבור החילוני היה קשור יותר למורשתו, והרבה מאוד מן הקלקולים שקיימים היום במדינת ישראל היו נפתרים. זה שלא זכינו לכך אינו אומר שהניסיון ליצור מסגרת חיים שתתאים לכולם יחד היה מוטעה.
