ט – חומרת האיסור ומתי מותר

פורסם בקטגוריה ח - הלכות רוצח ומתאבד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-08-09/

האיסור להתאבד הוא אחד מן העוונות החמורים ביותר, והמתאבד נחשב לרוצח ממש. מכמה צדדים, ההתאבדות חמורה מן הרצח. ראשית, יש בהתאבדות ביטוי גלוי של כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. על כן אמרו חז"ל, שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. שנית, על כל העוונות ניתן לשוב בתשובה, ואילו כאן, תוך חטאו מת ואיבד את האפשרות להתחרט על עוונו. הוא חושב לעצמו, שעל ידי התאבדותו יינצל מייסוריו, ואין הוא יודע, שהעונש הצפוי לו בעולם האמת על זה שאיבד עצמו לדעת, חמור לאין ערוך מכל ייסוריו בעולם הזה.

לכן, אפילו אם אדם מתייסר בייסורים נוראים, אסור לו לאבד את עצמו לדעת. עליו לדעת שכל מה שקורה בעולם נעשה בהשגחה אלוקית, והכל לטובה. וגם אם קשה לו מאוד לשאת את ייסוריו, מכל מקום עליו לקוות ולהאמין שהגלגל יתהפך עליו לטובה, וכל הייסורים יישכחו כלא היו. ואפילו אם כל חייו בעולם הזה יהיו קשים, מכל מקום עליו להתאמץ לתת ערך מוסרי לחייו, ובזכות זה יזכה לחיי נצח, שכל ייסורי העולם הזה אינם נחשבים לעומת השכר הנצחי של עולם האמת.

למרות כל האמור לעיל, לעיתים מצינו שמותר לאדם להרוג את עצמו, וזה כדי שלא לחטוא בחטאים החמורים ביותר. החטאים הללו הם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ברוח זו מובא בתלמוד (גיטין נז, ב) סיפור על נערות ישראל, שנשבו כדי לשמש כל חייהם כזונות. כאשר הבינו שלכך יועדו, קפצו לים ומתו. ועליהם נאמר הפסוק (תהלים סח, כג): "אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם". וטוב עשו, משום שעל ידי מסירות נפשם, ניצלו מחטאים חמורים. וכן מצינו בשאול מלך ישראל, בעת הקרב האחרון, שבו ניגף לפני הפלשתים, ביקש שאול מנערו להורגו, כדי שלא ייפול בשבי הפלשתים, משום שידע שיענוהו וישפילוהו ועל ידי כך יתבזה כבוד ישראל, ולמען כבוד ישראל ביקש למות בידי עצמו. אכן מעשהו זה נחשב כמעשה נכון של גבורה (שמואל א' לא, ג-ו).

פורסם בקטגוריה ח - הלכות רוצח ומתאבד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן