כידוע, אף שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אסרו חכמים ליהודי לבקש מהגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא איסור 'שבות' או 'אמירה לגוי'. בכלל זה גם אסרו לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים בשבת, ואיסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות' (פנה"ל שבת כה, א; ט, יא-יב; כה, ד). וכן הדין בשאר איסורי תורה שעונשם מיתה, שאסור לבקש מגוי לעשותם, ואף אסור לבקש מגוי לעשות איסורי חכמים שנקבעו כסייג להם, וגם איסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות'.
אבל התעורר ספק לגבי איסורי תורה שחומרתם פחותה, שאין בהם עונש מיתה, האם גם בהם יש איסור 'שבות' (ב"מ צ, א). למעשה, אף שיש מתירים, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש). אולם כאשר האיסור הוא מדברי חכמים, מוסכם שמותר לומר לגוי לעשותו, שאין איסור 'שבות דשבות' באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה.
לפיכך, כיוון שלא קבעה התורה עונש מיתה לעובר על השביעית, גם כאשר מצוות השביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות בשביעית מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכיום שהשביעית מדברי חכמים, מותר מעיקר הדין לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.
אמנם יש סוברים שמצוות השביעית שהארץ עצמה תשבות, ובכלל המצווה למנוע מגוי לעבוד בשדה שלנו, מפני שהוא מפר בכך את השביתה, קל וחומר שאסור לומר לו לעשות מלאכה בשדה (מנחת חינוך קיב, ב). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שמצוות השביעית היא שישראל ישבתו, ואין מצווה שהארץ תשבות, ולכן מותר ליהודי בשביעית לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכן הלכה. ולמעשה, אף שכיום מצוות השביעית מדברי חכמים, נוהגים להקל במלאכה שיסודה מהתורה רק במקרים דחוקים, ובמלאכה שיסודה מדברי חכמים גם שלא בשעת הדחק.
לפיכך, מותר לקבלן כבישים שצריך לשתול שיחי סרק בצידי הכביש כדי למנוע סחף, לשכור גוי בשביעית שיכין את האדמה וישתול את השיחים (לעיל ב, י). וכן מותר לקבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן (לעיל ב, ז). ולכתחילה נכון ליצור עסקה כזו שגם הגוי יהיה שותף ברווחים שבה, שאז הוא עושה את מלאכתו עבור עצמו.[9]
באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה אין איסור 'שבות דשבות', כלומר, מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים כסייג לאיסור תורה שאין עליו עונש מיתה. וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (פראג תקנט); רוקח כמובא בפר"ח או"ח תסח, א; ברכ"י תקנא, ד; פמ"ג משב"ז שז, ד; ערך השולחן תרצו, א; חזו"ע שבת ח"ג עמ' תצב-ה. לפי זה גם כשהשביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, וכיום שהשביעית כולה מדברי חכמים, מותר לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.
אמנם יש שלמדו מע"ז טו, ב, שהמצווה היא שהארץ תשבות, ולכן אסור לישראל להניח לגוי שיעבוד בשדהו. כ"כ בתוס' רבנו אלחנן שם, מהרש"ל (ב"מ צ, א), ומנחת חינוך (קיב, ב). אולם מדברי התוס' ע"ז שם 'מי', עולה שהאיסור שישראל יעבוד, אבל אין מצווה שהארץ תשבות. וכן משמע מהחינוך קיב; בית יצחק יו"ד ח"ב קכא, ח-ט. וכ"כ פאת השולחן כג, לא; מרן הרב קוק בשבת הארץ א, א; קונ"א א. וכן משמע מכל שאר הראשונים והאחרונים שלא הזכירו שיש איסור שהגוי יעבוד בקרקע, וכפי שכתב האדר"ת (המובא בסוף שבה"א), שלא הזכיר זאת שום תנא ואמורא, ראשונים ואחרונים. וכ"כ רשז"א (מעדני ארץ שביעית יג), ובניין אב ג, מא. וכיוון שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל, וגם שביעית בזמן הזה מדרבנן, ברור ופשוט שאין לחוש כלל לדעת המחמירים.
כאשר יהודי מבקש מגוי לזרוע עבורו בשדהו, מה שגדל בשדה היהודי מותר באכילה ואין עליו גזירת ספיחים, מפני שהגזירה היא סייג לעוברי עבירה, אבל כאשר גוי עושה זאת, אין בדבר איסור (רמב"ם בשו"ת פאר הדור טו; מרן הרב שבה"א קונ"א א, א).
