ב – דין הצומות הקלים

פורסם בקטגוריה ז - דיני הצומות הקלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/05-07-02/

כפי שלמדנו, בזמן הזה, בו אין גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, דין הצומות הקלים תלוי ברצון ישראל. וכשם שעצם הצום תלוי ברצון ישראל, כך גם דיניו תלויים ברצון ישראל. וכשקיבלו ישראל על עצמם לצום גם בזמני הביניים, לא קיבלו על עצמם לצום כחומרת צום הכיפורים. וזה יסוד ההבדל בין שלושת הצומות הקלים לתשעה באב, שבתשעה באב, מפני הצרות שהוכפלו בו, חובה לצום גם במצב הביניים, ודינו נשאר כפי התקנה המקורית, שהצום נמשך יממה שלימה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הכל כדוגמת צום הכיפורים.

אולם דין שאר הצומות שנתקנו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין צריך להימנע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

ועוד הבדל, בתשעה באב נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ורק חולות פטורות. אולם בשלושת הצומות הקלים, גם מעוברות ומיניקות שאינן חולות, פטורות מהצום, מפני שמתחילת קבלתם של ישראל לצום באותם הצומות, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יצומו (שו"ע או"ח תקנ, א-ב).2

וטוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום, כדרך שנוהגים בתשעת הימים מפני אבלות החורבן.3


  1. האם למעשה בעת גזירות קשות צריך להתענות בכל הצומות כבתשעה באב? לכאורה לפי הגמ' ר"ה יח, ב (שהובאה לעיל), אכן בעת גזירות כדוגמת מסעי הצלב, גירוש ספרד, פרעות הקוזקים והשואה, היה צריך להתענות בכל שלושת הצומות כבתשעה באב. אולם לא מצינו בראשונים שכתבו כן. ואף הרמב"ן בתורת האדם (מוסה"ק עמ' רמג) כתב שכבר רצו ונהגו וקבלו עליהם להתענות, והוסיף: "וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבין הכל להתענות", אבל לא כתב שצריך להתענות יממה שלימה. ולהיפך סיים "פוק חזי מאי עמא דבר", ומשמע שהתכוון שנוהגים כצומות קלים. וכן נפסק בשו"ע תקנ, ב. ואולי הטעם, שאחר שנתבטלו הגזירות הקשות שאחר חורבן בית שני, בטל חיוב התענית משלושת הצומות ונעשה תלוי ב'רצו', וקבלו עליהם לצום יום בלבד, וכיוון שכך נתקבל, נתבטלה התקנה הראשונה לגמרי, שאף אם יהיו גזירות יצומו רק יום בלבד. וכעין זה כתב הגר"א בביאורו, שרבי יהודה הנשיא עקר שלושת הצומות הללו מאלו החומרות, לפי שראה שבימיו נחו ישראל מצרות. עי"ש.

    אמנם יש סוברים, שבכל הדורות בשעת גזירות או שמד צריכים לצום יממה שלמה. שכך נראה מפשטות הסוגיה כפי שפירשוה הרמב"ן ושאר הפוסקים, שבכל עת שיהיו גזירות תחזור חובת הצום לקדמותה, וכל שלושת הצומות דינם כט' באב. וכך דעת התשב"ץ ח"ב רע"א. אמנם כתב שאם השמד על חלק מישראל, רק הם צריכים לצום יממה שלימה, ואף הם יתכן שמחמת השמד יהיו אנוסים.

    ובשל"ה מס' תענית נר מצווה (ו') כתב שמן הראוי היה להחמיר בכל ג' הצומות כבתשעה באב, אבל אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכול לעמוד בה, על כן לא החמירו אלא בט' באב. והביא מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י, שיחיד המרגיש שיכול לעמוד בזה, טוב שיצום יממה שלימה בכל הצומות. וסיים שנראה שדווקא בזה טוב להחמיר, אבל בשאר עינויים אין צריך להחמיר. ואם מחמיר יחמיר בצנעה שלא יהא כיוהרא. ע"כ. והזכירוהו המ"א ועוד אחרונים רבים. וכפי הנראה הבינו, שהואיל ובזמנם היו גזירות, מן הראוי להחמיר בג' הצומות, אלא שלא נהגו כן, ולכן יחידים המסוגלים טוב שיחמירו. ומה שהיקל להם בשאר עינויים, מפני שדינם מעיקרא קל יותר, שאף ביו"כ אינם מהתורה להרבה פוסקים. ובמ"א ומ"ב תקנ, ו, כתבו שרק בנעילת סנדל לא יחמירו משום שנראה כחוכא ואיטלולא, אבל מרחיצה וסיכה וכדומה משמע שטוב להחמיר. ונ"ל כפי שכתבתי שטעמם מפני הגזירות הרבות. וכ"כ בשעה"צ ט. (ועיין בהל' בין המיצרים לרב קארפ פ"א 8, שדייק בדברי הגר"א, אך לענ"ד לא דק בדברי השל"ה והאחרונים, שסבר שהחמירו גם במצב הביניים, ונראה שהחמירו רק מפני הגזירות. ועיין עוד בפס"ת תקנ, ו-ז, 22).

    מכל מקום בזמננו, אחר שבעז"ה קמה מדינת ישראל, נראה שאין מקום כלל להחמיר. שרק כשיש גזירות לרמב"ן, או שמד לתשב"ץ והטור, חובה לצום ואינו תלוי ב'רצו'. אבל כשאין גזירות קשות או שמד, לכו"ע אין חיוב לצום כבתשעה באב. ואף אם נפרש שהשל"ה התכוון שגם במצב הביניים התלוי ב'רצו', אם היה בכוחם של ישראל היו מקבלים על עצמם צום גמור, ולכן יחידים טוב שיצומו יממה, מ"מ כיום במדינת ישראל שבעז"ה אפילו שעבוד מלכויות אין עלינו, אין מקום לחומרא כלל. שהרי לדעת רש"י כשאין שעבוד מלכויות הצומות בטלים לגמרי, ואמנם חלקו עליו רוב הראשונים (עיין לעיל הערה 1), מ"מ להפוך זמן שלדעת רש"י הוא ששון ושמחה לחיוב צום גמור אי אפשר. ולכן אין מקום להחמיר בג' הצומות לצום יממה שלימה ולהתענות בשאר עינויים כתשעה באב. ושלא כמו שכתבו בתורת המועדים א, ד, והרב קארפ א, ג.

  2. בשו"ע תקנ, ב, פסק שצומות הקלים מותרים ברחיצה, וכן דעת רוב הפוסקים, וכן הלכה. ובתוס' תענית יג, א, 'וכל', כתב בשם הראבי"ה שמותר לרחוץ בצומות אלו בחמין, ור' יואל אביו אסר בחמין. ועוד כמה ראשונים ואחרונים הזכירו חומרא זו. ובתורת המועדים א, ו, ציין המקורות. שני נימוקים יכולים להיות לחומרת הרחיצה, א' שהזכירו אותה בזמן גזירות קשות, וא"כ בזמננו אין מקום לחומרא זו, כמבואר בהערה הקודמת. ב' שלא יהיו שלושת הצומות הללו קלים ממנהגי תשעת הימים שבהם נהגו שלא לרחוץ מפני האבלות על החורבן. וטעם זה הוזכר בבאו"ה תקנא, ב, 'ר"ח', ושעה"צ תקנ, ח, בשם א"ר, עט"ז ופמ"ג. ולמחמירים בזה נכון להחמיר בכל מנהגי תשעת הימים, שלא לשמוע מוזיקה שמחה ולהסתפר, ולכתחילה כשאפשר אין לברך 'שהחיינו' (עיין להלן ח, ז, וכה"ח תקנא, רט). ומכביסה אין מנהג להימנע (אולי כי הוא מנהג אבלות שנמשך זמן, וביום אחד אין לו משמעות). ומשמחה גדולה כריקודים ראוי להימנע גם בליל התענית. ולעניין נישואין, יש דעות, כי אולי מפני שיש בדבר מצווה, מותר בליל התענית. (ועוד עיין בפס"ת תקנ, ז, ומקראי קודש הררי ג, ט-י ובהערות). אבל בליל י"ז בתמוז יש להחמיר משום שלושת השבועות שבהם לא מסמנא מילתא (להלן ח, 1, ופס"ת תקנא, ז). ויש שהחמירו בצומות אלו אף ברחיצה בקרים. אולם למעשה נראה שגם הרוצה להחמיר יכול להקל ברחיצה בפושרים, שגם בתשעת הימים אפשר להקל בזה, כפי שיבואר להלן ח, יט. ולכבוד שבת מצווה להתרחץ בחמין (שו"ע רס, א), ולכן אם הצום חל בערב שבת – יתרחץ בחמין.
פורסם בקטגוריה ז - דיני הצומות הקלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן