שאלה מרכזית בנושא החינוך היא, כמה תלמידים ראוי שיהיו בכל כיתה. בשאלה זו מתנגשים שני צרכים. מבחינת הלימוד עדיף לתת לכל מורה כיתה קטנה שבה כל תלמיד יקבל יותר יחס וטיפוח. מהצד הכלכלי, ככל שמספר התלמידים בכיתה יהיה רב יותר, הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על ההורים ועל הקופה הציבורית לממן את שכר המורים. למשל, במקום שבו כל בני המחזור מונים מאה ועשרים תלמידים, אם יקצו מורה לכל ארבעים תלמידים, יוכלו להסתפק בשלושה מורים. ואם יקבעו שכל כיתה לא תמנה יותר מעשרים וחמישה תלמידים, יצטרכו חמישה מורים, שלכל אחד יצטרכו לשלם משכורת מלאה, ועלויות החינוך יתייקרו באופן משמעותי.
בכלל התקנה ניתנה לכך תשובה (ב"ב כא, א), שכל מורה ילמד עשרים וחמישה תלמידים. אמנם אין הכרח שכל התלמידים יהיו בני שנתון אחד, אלא אפשר שבכיתה אחת יהיו בני שני שנתונים, ולעיתים אף נהגו להכניס לכיתה אחת בני שלושה שנתונים, העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם ביחד.
נחלקו הפוסקים כאשר מספר התלמידים מעל עשרים וחמישה תלמידים. יש אומרים שאם מספר התלמידים בין עשרים וששה תלמידים לארבעים, יוסיפו עוזר שיסייע למורה, וכך יוכלו ביחד ללמד היטב את כל הילדים. ואם היו ארבעים ואחד ילדים, יחלקו אותם לשתי כיתות, ולכל כיתה יהיה מורה מיוחד (רמב"ם, נימוקי יוסף, שו"ע יו"ד רמה, טו).
ויש אומרים, שמורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה תלמידים לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש ארבעים עד ארבעים ותשעה תלמידים – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בכיתה חמישים תלמידים – צריכים שני מורים (רא"ש, רבנו ירוחם). בשעת הצורך, אפשר להקל כדעה זו, ובתנאי שרואים שהמורה מצליח ללמד את התלמידים (ש"ך רמה, י).[4]
בני ישובים קטנים, שאין להם מספיק ילדים כדי להחזיק כיתה, צריכים לשלוח את ילדיהם לישוב הסמוך, ושם ילמדו בכיתות רגילות. ואף שבתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, זה בתנאי שניתן להקים במקומם כיתה רגילה, אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד בישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועי' אמונת שמואל כו).
ואם הדבר בלתי אפשרי, משום שהישוב הסמוך רחוק מדי, או מפני סכנת הדרכים, חובה על בני אותו המקום להקים ביישובם בית ספר גם עבור מעט תלמידים, שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. על פי תקנת חכמים, האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור (עי' רמ"א חו"מ קסג, סו"ס ג; שו"ע הרב הל' ת"ת א, ג).
