כל דבר שיש בו טרחה יתירה ואינו לצורך המועד, למרות שאין בעשייתו מלאכה, אסרו חכמים לעשותו בחול המועד בפרהסיא, כדי שישמחו במועד ולא יזלזלו בו. לפיכך, אסרו חכמים (מו"ק יג, א) להעביר רהיטים וחפצים מבית לבית. וכאשר שני הבתים סמוכים זה לזה, באופן שאינו צריך לעבור דרך רחוב הפתוח לרבים, כיוון שאין בהעברה זו כל כך טורח והיא נעשית בצנעה – מותר. וכן כאשר שתי הדירות באותו בניין, מותר להעביר רהיטים וחפצים מדירה לדירה (שו"ע תקלה, א; לבוש א; מ"ב ו). והעברה של דירה שלימה אסורה אפילו באותו בניין, הואיל ויש בכך טורח רב.[10]
כאשר צריך להעביר חפצים לצורך המועד, כגון שולחנות, כסאות ומאוורר לצורך הסעודה, או מיטה לאורחים, אם מסתבר שהרואים יחשבו שהדבר נעשה לצורך המועד – מותר, ואם מסתבר שיחשבו שהדבר נעשה לצורך חול, כגון שמעבירים ארון – אסור (שו"ע תקלה, א; מ"ב ד).
אסור לבחורי ישיבה שמבקרים בחול המועד בישיבה ומתכוונים לחזור לביתם, לנצל את הנסיעה כדי לסחוב עימהם כלי מיטה וספרים עבור ימי החול שלאחר המועד. אמנם אם בחול המועד הם יכולים להביא את חפציהם בעזרת מי שנוסע לישיבה ברכבו, ואילו לאחר החג יצטרכו לשכור רכב עבור כך, כיוון שמדובר ב'דבר האבד', מותר להם להביא את חפציהם בחול המועד (שו"ע תקלח, ג).
עוד אסרו חכמים להביא מבית האומן בגדים, רהיטים וכלים, שאין בהם צורך למועד, מפני שיש בהולכתם טרחה שאינה לצורך המועד, ועוד שיש לחשוש שהרואים יחשבו שביקש מהאומן לתקנם במועד.[11]
אמנם כאשר החפצים הללו נצרכים למועד – מותר להביאם מבית האומן לבית. לפיכך, מותר להביא כסאות לסעודה, שמיכה להתכסות בה בחג, ואפילו מקרר או תנור אפיה לצורך מאכלי החג (ומותר גם להוליכם לתיקון, כמבואר לעיל הלכה ד).
אסרו חכמים לפנות במועד זבל מן החצר לאשפה המרכזית, מפני שזו היתה טרחה מרובה שלא לצורך. ואם הזבל התרבה עד שהחצר נעשתה מלוכלכת, התירו להוליכו לאשפה הציבורית (פסחים נה, ב; שו"ע תקלה, ג). כיום שהחצרות קטנות והאשפה מרובה, יש הכרח להפעיל את מערכת פינוי האשפה בחול המועד, והרי זה בכלל צורכי רבים וצורכי המועד (להלן יב, ט).
