חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – כבוד ספר תורה

לאחר שסיים משה להורות לישראל את כל תורת ה', כתב אותה בספר אחד (גיטין ס, א), והורה לכהנים נושאי ארון ברית ה' לשים את הספר בצד ארון הברית, כעדות נוספת לכריתת הברית עם ה'. שנאמר (דברים לא, כד-כו): "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹוהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". ואמרו חכמים (דב"ר וילך ט, ט), שמשה כתב גם שנים עשר ספרי תורה נוספים, ומסרם לשנים עשר שבטי ישראל.

מאז ספר התורה הכתוב בדיו על הקלף, הוא העדות הנאמנה למעמד הר סיני ולמתן תורה, ועל כן מצווה לכבד ולהדר את ספר התורה, ולייחד לו מקום מכובד. וכל היושב לפניו צריך לישב בכובד ראש באימה ופחד. לא ירוק אדם כנגד ספר תורה ולא יגלה ערוותו כנגדו (רמב"ם הל' ס"ת י, י). אמרו חכמים (אבות ד, ו): "כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". כבודו של האדם נובע מכך שיש בו ניצוץ אלוקי, וככל שהוא מכבד יותר את התורה, כך אותו ניצוץ בולט יותר בנשמתו והוא נעשה מכובד יותר, וככל שהוא מבזה יותר את התורה, כך אותו ניצוץ אלוקי מתכסה ונעלם, והוא נשאר ריק, חלול ומחולל.

כל הרואה את ספר התורה בשעה שמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת חז"ל מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים ישנה מצווה מן התורה לעמוד, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד (קידושין לג, ב).

גם אדם שעוסק בתורה, אם רואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום (פ"ת יו"ד רפב, ג). ואף אם הוא אינו רואה שמוליכים את הספר אלא שומע את קול הפעמונים שעל ספר התורה, ומבין שמוליכים אותו, חייב לעמוד (ב"י שם בשם הרב מנוח).

כל זה בתנאי שספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה מן הארון לבימה, שכל הנמצא בבית הכנסת חייב לעמוד. וכן היושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ, אפילו שספר התורה רחוק ממנו, עליו לעמוד, ורק אם ספר התורה רחוק ממנו כמאה ושלושים מטר, אינו חייב לעמוד, הואיל ובמרחק כזה אינו ניכר שהוא עומד לכבודו (עפ"י ש"ך יו"ד רמד, ח, שכתב בשם הסמ"ק לעניין קימה לפני רב מובהק, שכמלא עיניו הוא רס"ו אמה).

אבל מי שיושב מחוץ לבית הכנסת, אף שהוא רואה דרך החלון או הפתח שמוליכים את ספר התורה, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אינו צריך לעמוד. וכן לאחר שהניחו את ספר התורה על הבימה או בעת שהמגביה יושב על הכסא כשספר התורה עליו, אין הקהל צריך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן (מ"ב קמו, יז).[1]

כאשר פותחים את ארון הקודש בעת אמירת תפילות מיוחדות, מצד הדין אין חובה לעמוד, מפני שספר התורה נמצא בתוך הארון שהוא מקומו, והוא גם ברשות אחרת. ואף על פי כן, נהגו להדר במצוות כבוד התורה ולעמוד, שכן דרכו של הארון להיות סגור, וכשהוא פתוח ראוי לכבד את התורה שנגלית לציבור (ט"ז יו"ד רמב, יג). אבל מי שחלש וקשה לו לעמוד, רשאי לשבת, ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל – יתאמץ לעמוד (פנה"ל ימים נוראים ב, יב, 6).


[1]. לכאורה לפי זה אסור לשבת בבית הכנסת בעת ההקפות בשמחת תורה. אלא שאז יצא שדווקא הזקנים, שמצד מעלתם קשורים יותר לשמחת התורה, יצטרכו לצאת מבית הכנסת בעת ההקפות. ובהליכות שלמה מועדים יב, ט, לימד זכות על רבים שיושבים בעת ההקפות, שהואיל והמנהג לרקוד עם ספרי התורה, כל בית הכנסת נחשב למקומם. ואולי שורות הרוקדים מהוות מחיצה. אבל בסיבוב הראשון שבכל הקפה יש לקום. ויש שלימדו זכות מדין תלמיד חכם, שלדעת התוס' והרמ"א יו"ד רמב, טז, די לקום לפניו שחרית וערבית, ולא בכל עת שהוא עובר (בצל החכמה ה, קלט). ואם הרוקדים צפופים ואין ביניהם ג' טפחים, הרי שהם מחיצה בין הס"ת לבין היושב (פרי אליהו ג, כד). עיין פניני הלכה סוכות ז, 3.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן