ג – כלי שהשתמשו בו ברמות שונות

נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד להכשיר כלי שהשתמשו בו בטרף ברמות שונות של שימוש, כגון מזלג שבדרך כלל משתמשים בו במאכלים צוננים שאין היד סולדת בהם, שהכשרתו בהדחה, ולפעמים משתמשים בו בתבשילים לוהטים, שהכשרתו בהגעלה, ולעיתים רחוקות משתמשים בו לצורך צלייה, שהכשרתו בליבון.

יש אומרים שצריך להכשירו כפי תשמישו החמור, שהואיל ובלע בדרגת בליעה חמורה, חובה להכשירו באותה דרגה. ויש אומרים, שצריך להכשירו כפי רוב תשמישו, ואין לחשוש לבליעה החמורה, מפני שבפועל לאחר יממה הטעם הבלוע בכלי כבר פגום ואינו יכול לאסור מאכלים. אלא שעדיין חייבים להכשיר את הכלי שהשתמשו בו בטרף, והחובה נקבעת על פי רוב השימושים האסורים שנעשו בו.

לכתחילה יש להחמיר להכשיר את הכלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, כאשר קשה להכשיר את הכלי כפי שימושו החמור, אפשר להקל להכשירו כפי רוב תשמישו. לדוגמא, כלי שהכשרתו כפי תשמישו החמור תחייב ליבון שעלול להזיק לו, אפשר להכשיר בהגעלה כפי רוב תשמישו.[3]

רוב ומיעוט לעניין זה נקבעים רק לפי השימושים האסורים, כגון מזלג שרגילים לאכול בו טרף בצונן, ופעם אחת עירבו בו טרף בכלי ראשון – הכשרתו כרוב תשמישו בהדחה. אבל אם מדובר במזלג שתמיד רגילים לאכול בו מאכלים כשרים בצונן, ופעם אחת עירבו בו טרף בכלי ראשון על האש – הכשרתו בהגעלה בכלי ראשון, הואיל ורק השימוש בכלי ראשון היה שימוש אסור שמצריך הכשרה.[4]


[3]. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי”ה, מרדכי, הגה”מ, תה”ד, או”ה הארוך ומהרי”ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושן הרגיל בצונן – בהדחה (ע”ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושן הרגיל ברותחים – בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהן בשר על האש. וכ”כ ר”ת, רמב”ן, רשב”א, רא”ה, ר”ן. וכך למדו רבים מהרי”ף ורמב”ם, כמובא בב”י תנא, ו. ←

כנגד מה שהקשו איך הכשרה כרוב תשמישו תועיל לבליעתו החמורה, ביארו שאחר יממה הטעם כבר פגום ואינו אוסר, ולכן קבעו חכמים שההכשרה תהיה כעיקר תשמישו (שו”ת רשב”א א, שעב; רמ”ע מפאנו צו; גן המלך נג). לפי זה צריך להקפיד להכשיר את הכלים לאחר יממה משימושם החמור. וכ”כ פר”ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א”ר לז; ערך השולחן יא; מ”ב מו. וקשה, שרוב הראשונים שבדעה זו לא כתבו שצריך להמתין יממה מהתשמיש החמור. וביאר נהר שלום תנא, ח, שלדעתם גם בתוך יממה אפשר להכשיר כרוב תשמישו, הואיל ובפועל גם בהכשרה זו עיקר הטעם יוצא. ע”כ. כפי הנראה כוונתו, שכללי הבליעות וההכשרות שקבעו חכמים הם גבולות רחוקים שנועדו להכיל גם את המקרים הרחוקים, ואין צורך להחמיר מעבר לגבולות הללו עבור מקרים רחוקים מאוד. ונראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.

בפשטות נראה שמנהג ספרד להקל להכשיר כרוב תשמישו, ומנהג אשכנז להחמיר כתשמישו החמור, וכפי שמבואר בשו”ע ורמ”א או”ח תנא, ו; כה. אכן רבים מפוסקי הספרדים כתבו כעיקרון שהולכים אחר רוב תשמישו (שו”ע תנא, ו; כה; רמ”ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר’ יוסף משאש, יבי”א ח”י יו”ד נח; אול”צ ח”ג י, י-יא). אולם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה”ג, שולחן גבוה, כה”ח תנא, ק; רח”ד הלוי מקור חיים קפו, א). ואף בשו”ע או”ח תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. ומנגד, גם הרמ”א או”ח תנא, ו, כתב שבדיעבד אפשר להכשיר כרוב תשמישו. ונראה משעה”צ קמד, שהכוונה שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה”צ נא. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ובין יוצאי אשכנז פוסקים שהורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים בהם באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, בדרך כלל המזלג שהשתמשו בו בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.

[4]. כך דעת פמ”ג יו”ד צא, שפ”ד ג; בית אפרים חו”מ יז; חזו”א או”ח קיט, טו; שבט הלוי ח”ו קטז, ג. אמנם בהגהות ר”ב פרנקל לסי’ צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן