כלים ששימושם באוּר (אש), כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון. ואין זה משנה אם מקור החום הוא אש ממש או סלילי להט חשמליים וכיוצא בהם, כל שצלו או אפו בהם מאכל איסור, צריך להכשירם בליבון.
אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע"ז עו, א), או עד שיצאו ממנו ניצוצות (ירושלמי ע"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו. השאלה באיזה חום הכלי מגיע לכך.
רבים סוברים שהליבון צריך להיות בחום ששורף ומבעיר את המתכת עד שכל שיירי המאכל שנדבקו ונבלעו בכלי יישרפו. חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות. ואף שהאש שעליה צלו או אפו את האיסור לא הגיעה לחום כזה, לדעתם, רק כאשר הכלי יבער באש, כל טעמי האיסור שנדבקו ונבלעו בו יישרפו.
ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותו חום שבו טעם האיסור נדבק ונבלע בכלי, אפשר להכשירו. שאם שימושו היה בחום של 200 מעלות – אפשר להכשירו ב-200 מעלות. לפי דעתם, אפשר להכשיר תבנית שאפו בה איסור בתנור – בחומו של אותו התנור.
למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, וכיוון שהתבנית עלולה להינזק בליבון כזה, אין להכשיר תבנית אפייה. שכן זה הכלל: כל כלי שעלול להינזק בהכשרה, אין מכשירים אותו, שמא יתרשלו בהכשרתו כדי שלא להזיק לו (עי' לעיל לב, ד). אמנם במקום של הפסד מרובה אפשר להקל ללבן בחום שבו השתמשו באיסור כדעת המקילים.
לפיכך, אין להכשיר תבניות אפייה שאפו בהן טרף, כיוון שליבון חמור עלול לקלקל אותן. ולמי שיש קושי רב בקניית תבניות חדשות, או מפני שעלותן גבוהה עבורו או מפני שקשה לו להשיג כמותן, יכול להכשירן על ידי חימומן באותו התנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. וכן הדין בסיר פלא ומחבת טפלון.[8]
כמובא למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון. רבים סוברים שמדובר על חום קבוע שמוציא ניצוצות, ומהם: פמ"ג (תנא, א"א ל); מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק (פסח ח"א פ, ז); אג"מ יו"ד א, ס. ויש שהקילו ללבן באותו החום שבו השתמשו באיסור: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר, והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמננו (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא שמבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש – ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשירו בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א או"ח תנא, ד). עוד תועלת היתה בליבון קל, שהוא הועיל לביעור שיירי מאכל שנתקעו בחריצי הכלי והיה קשה לנקותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לפוגמם עם סבון. עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה ל-70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.
כאן כתבתי שאפשר לסמוך על דעת המקילים ללבן את התבנית באותו חום רק 'במקום הפסד מרובה', ואילו לגבי לפסח כתבתי שאפשר להקל 'בשעת הצורך' (פנה"ל פסח מהדורת תש"פ י, ד, 4), משום שלגבי פסח מצטרף שיקול נוסף להקל, והוא דעת הראשונים שסוברים שחמץ לפני פסח נחשב 'היתרא בלע', ודי להכשיר כלים שבלעו חמץ באוּר על ידי הגעלה (פנה"ל שם י, ג). אולם לגבי איסורים, שאין שיקול זה, לכאורה יש להחמיר כדעת רוב הפוסקים. אמנם כיוון שלאחר יממה מדובר במחלוקת בדרבנן, למרות שרוב הפוסקים החמירו, יש להורות במקום הפסד מרובה כדעת המקילים. והמחלוקת בדרבנן, מפני שלאחר יממה הטעם שדבוק ובלוע בכלים נפגם, ומהתורה טעמים אלו אינם אוסרים, ורק מדברי חכמים צריך ללבנם כדי להוציא מהם את הטעמים הפגומים. וגם לפי הדעה שהבאתי (לעיל לב, 7), שההכשרה עצמה מהתורה ואינה תלויה בטעם, אפשר לסמוך על המקילים, הואיל וההכשרה כדרך בליעתו. עוד יש להוסיף, שסברת המחמירים שיש טעמים שאינם יוצאים בלא ליבון חמור, נכונה לגבי כלים שבולעים, אבל במתכות שאינן בולעות ממש אל תוכן, די באותה רמה של חום. ויש לצרף את דעת הסוברים, שאם מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, המובאים בסוף ההערה הבאה). וכן דין נייר אפייה.
