ה – המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה

נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במי ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, הם עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי יוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נותר באיסורו גם אחר שהטעם נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי הוא היה פגום – הכלי אינו נאסר.

עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, ייפלט למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו”ע או”ח תנב, ב, מ”ב שם).

במקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על הבאים להגעיל שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור וייבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים. וכן כאשר רוצים להגעיל כלים בלא להמתין יממה, אפשר להכניס במים סבון נוזלי, ולהגעילם לכתחילה בתוך יממה.[6]


[6]. לרש”י, אשכול, יראים, רמב”ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הם פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס’, או”ז, רא”ש, רשב”א, סמ”ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו”ע ורמ”א או”ח תנב, א-ב, ומ”ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או לפגום את מי-ההגעלה בסבון). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.

אמנם לאו”ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב”א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (מ”ב יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (מ”ב כ).

כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת ישנים שלא נוקו היטב עם מים וסבון, כפי שהיה מקובל עד לדורות האחרונים, אבל כיום שכלי המתכת חלקים ומנקים אותם עם סבון ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים – אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (לעיל לב, ד-ח). ואע”פ כן מקובל להורות בהגעלה ציבורית לערב סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי עץ ופלסטיק, ומפני שיש אנשים שאינם מנקים את כלי המתכת והזכוכית שלהם כראוי.

יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל, כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב”ן, ריטב”א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב”א). הרמ”א או”ח תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ”א, פר”ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון במי-ההגעלה, מפני שהסבון אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ”כ ספ”כ ז, 76).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן