ח – מצבי ביניים בין הגעלה לליבון

ההבדל בין סירים שנועדו לבישול שהכשרתם בהגעלה במים רותחים, ובין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה ולצלייה שהכשרתם בליבון – שהבישול נעשה עם נוזלים שמרככים את התבשיל ולכן שיירי התבשיל נדבקים ונבלעים בכלי באופן רך. ואילו מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, וממילא שיירי המאכלים נדבקים ונבלעים בכלי באופן קשה. ואף שמושחים את תבניות האפייה בשמן, הכשרתן בליבון, הואיל והשמן נועד למניעת הדבקה ולא כדי לרכך את המאפה.

בישלו בסיר מאכל טרף שהתייבש, למרות שבסוף הבישול כבר לא היו נוזלים בסיר, הכשרתו בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא”ש).

לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמניחים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא”ש, ראבי”ה, מרדכי ושערי דורא).

ויש אומרים שהכשרת מחבת בליבון, שהואיל ורגילים לטגן במחבת גם במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהם שמן והבליעה שם באוּר, לכן דינה של המחבת כתבנית והכשרתה בליבון (רשב”א ורבנו יואל).

למעשה, יש להכשיר מחבת בליבון קל, היינו חימום המחבת על הכיריים עד שאם יניחו על המחבת נייר – ייחרך, או אם ימתחו על שפתה חוט דק – ייחרך וייקרע מרוב החום. שכך הכשרתה כדרך שימושה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה על אותה האש שרגילים לטגן בה.[9]


[9]. לרשב”א (תוה”ב ד, ד), רבינו יואל ומהר”ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן – בליבון. ולראבי”ה, רא”ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה”מ ועוד – בהגעלה. (לרבנו תם, או”ז, רא”ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כגון שיפוד או תבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת – הכשרתה בהגעלה). ←

בשו”ע יו”ד קכא, ד, החמיר להכשיר מחבת בליבון (ולעניין פסח היקל, בצירוף סברת ‘היתרא בלע’, ראו פנה”ל פסח י, 3). למעשה כתבתי להכשיר בליבון קל, ראשית מפני שלדעת רוב הראשונים הכשרת מחבת בהגעלה, וקל וחומר שלדעתם אפשר להכשיר בליבון קל שמועיל יותר מהגעלה. בנוסף לכך, יש אומרים שהליבון צריך להיות בחום השימוש האסור, ואם כן גם לדעת המחמירים ללבן מחבת – ליבון קל הוא הליבון הנדרש למחבת (לעיל הערה 8). עוד למדנו בהערה 8 שרבים הורו שכשיש ספק אם הכשרת כלי בליבון או הגעלה אפשר להסתפק בליבון קל. בנוסף לכך, לאחר יממה מהשימוש האסור, הטעמים שנבלעו ונדבקו נפגמים, ואזי הספק בדברי חכמים, וממילא הלכה כדעת המקילים שהכשרת מחבת בהגעלה, וכ”כ באג”מ (יו”ד ג, יד, ב). אך כיוון שבפועל קל להכשיר את המחבת בליבון קל, שהוא כדרך שימושה הרגיל, ובזה יוצאים ידי רוב הפוסקים, כתבתי כך למעשה. ולפי המבואר לעיל (לב, 8), עיקר חיוב ההכשרה מפני שכך הורתה התורה, להכשיר כלים שהשתמשו בהם באיסור כדרך שימושם האסור, יש יותר מקום לומר שהכשרת המחבת בליבון קל ממש כדרך שימושה.

יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע – המחבת נחשבת כתבנית (פר”ח תנא, יא; שועה”ר לו). מנגד, יש אומרים, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו”ת תפארת אדם או”ח טז). ונראה למעשה עפ”י הרא”ש ודעימיה, כדרך האמצע, שאם מגמת השמן למנוע הידבקות כפי שמקובל במשיחת תבנית בשמן, הרי שזו אפייה והכשרתה בליבון. ואם מגמת השמן ללחלח את המאכל ולהטעימו בשמן כפי שמקובל במחבת, הרי שזה טיגון, והכשרת המחבת בהגעלה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן