ב – המצווה להתרחק ממיאוס

מצווה נוספת למדנו מאיסור שרצים, שאסור לאדם לעשות דברים מגעילים ומאוסים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): “אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם”. כלומר, בכלל האיסור לאכול שרצים התכוונה התורה להרחיק אותנו מכל דבר שנחשב מאוס בעיני הבריות. לפיכך, אסור לאכול מאכלים מאוסים, או לאכול באופן שמעורר תחושת גועל (רמב”ם מאכ”א יז, כט-ל; שו”ע קטז, ו; פנה”ל ברכות יג, ה-ו; יג).[2]

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים ואכילתם מטמאת את הנפש, ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר (ויקרא יא, מג-מה): “אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה’ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי”. אמרו חכמים (ב”מ סא, ב): “אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי”. מפני שאכילת שרצים מאוסה ביותר, שהם גדלים במקומות מזוהמים ושריצתם מגעילה את הנפש, ובהימנעות מאכילתם העלה ה’ אותנו מטומאת מצרים. היינו הטומאה שמביאה את האדם לוותר על ערכיו למען סיפוק תאוות גופו, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף (עפ”י מהר”ל; פנה”ל פסח א, ג-ד).

אפשר לבאר, שאצל השרצים לא ניכרת תכונת אופי ייחודית, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המגעילים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אמנם, יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם. אולם ישראל קדושים שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, ולגלות בכל דבר את הערך האלוקי, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה.[3]


[2]. מגמ’ שבת צ, ב, מבואר שהאוכל חגב טהור חי עובר על ‘בל תשקצו’, כי זה דבר מאוס (לעיל יז, ח). ליראים, סמ”ק, רמ”ה ומור וקציעה, איסור זה מהתורה, וכן כל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, אלא שאין לוקים עליהם (כי הוא ‘לאו שבכללות’) וחכמים תקנו להלקותו מכת מרדות. ורבים כתבו שהאיסור מדרבנן, ומהם: ריטב”א, מאירי, רשב”ץ, לבוש, פר”ח קטז, יא; מ”א צב, ב; מ”ב ז.

[3]. כתב באור החיים (ויקרא יא, מג), שהאוכל שרצים “במזיד – תיעשה נפשו שקץ, ובשוגג – תטמא נפשו ותטמטם”. אמנם אם בדק כדין, או שאכל באונס כי לא היה צריך לבדוק, לא עבר באיסור ואכילת השרץ לא מטמטמת את נפשו (רב פעלים ח”ד סו”י ו).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן